עע"מ 7717-22 עע"מ 7717-22

1.לפניי בקשת המערער, משרד הבינוי והשיכון (להלן: המערער), לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.8.2022 (השופטת א' נחליאלי חיאט), ב-עת"מ 31575-04-22. בפסק הדין התקבלה עתירת המשיבות, ונקבע כי עניינן הפרטני יובא ל"וועדת האכלוס העליונה" ביושבה כוועדת חריגים, לצורך בירור זכאות המשיבה 1, קטינה, לסיוע בשכר דירה.

2.נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי קבועה בתקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), ולפיה הגשת ערעור לבית המשפט העליון אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע ההחלטה מושא ההליך. לצד זאת, נקבע בתקנה 43(ב) לתקנות כי משהוגש ערעור: "יהא בית המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור [...] וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו." כפי שנפסק, סעד זמני בערעור לפי תקנה 43(ב) לתקנות, יינתן במקרים חריגים, והוא מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון – כי סיכויי ערעור גבוהים; השני – כי "מאזן הנוחות" נוטה באופן מובהק לטובת מתן הסעד המבוקש, במובן זה שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (עע"מ 254/16 עיריית רמלה נ' א.ג.ו. נכסים בע"מ, פסקה 18 (17.4.2016)). שיקולים אלו שלובים זה בזה, כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (עע"מ 8588/21 נחום נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 7 (15.12.2021)); ומבין שני שיקולים אלו, שיקול מאזן הנוחות הוא אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה (עע"מ 982/22 עיריית חדרה נ' וויי בוקס הכפר הלבן בע"מ, פסקה 12 (3.3.2022)).

3.דין הבקשה להידחות.

הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה משלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענות המערער בדבר קיומה של דחיפות רבה בבירור טענותיו ואינה מתיישבת עם חובותיו של מי שחפץ לקבל סעד של עיכוב ביצוע (ראו והשוו: עע"מ 1174/17 ארשיד נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (27.3.2017); עע"מ 3398/18 בוחבוט נ' מועצה מקומית להבים, פסקה 7 (25.7.2018); עע"מ 9727/11 קלצבסקי נ' עיריית תל אביב-יפו, מחלקת רישוי עסקים, המחלקה המשפטית (24.4.2012)). אף יש טעם בטרוניית המשיבות כי "בפועל, המערער נמנע מלדון בבקשת המשיבות וליישם אחר פסק הדין משך למעלה מ-3 חודשים. המשיבה 2 פנתה וכיתתה רגליה מספר רב של פעמים למשרדי משרד השיכון ושם הובהר לה כי לא ידונו בבקשותיה בשלב זה עקב הנחיה של הייעוץ המשפטי". בכך, מתחדד שיהוי המערער בהגשת בקשה זו והשלכותיו על המשיבות.

אף לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערער, ודאי שלא באופן מובהק. בבקשה אין כל נימוק משכנע מדוע עצם הבאת עניינן הפרטני של המשיבות לפני ועדת החריגים, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, תקשה על השבת המצב לקדמותו. לכל היותר, עלול להתברר כי עניינן הובא לפני ועדת החריגים לשווא. בנסיבות העניין, אין די בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין.

4.על כן, ואף מבלי שנדרש להביע עמדה ביחס לסיכויי הערעור, הבקשה נדחית. ככל שיומנו של בית המשפט מאפשר זאת, הדיון בערעור יתקיים בשליש הראשון של שנת 2023.

המערער יישא בהוצאות המשיבות בסכום של 3,000 ש"ח.