עע"מ 8329/14עיריית קרית אתא נ. נילי קורן

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת י' וילנר ) בעת"מ 9196-11-13 מיום 9.11.2014, בו התקבלה תביעת המשיבות נגד המבקשות (להלן ביחד: העירייה ).

רקע והשתלשלות

1.המשיבות, אחיות המתגוררות באוסטרליה מזה שנים רבות, ירשו מאביהן המנוח מגרש ועליו בניין ובו שתי יחידות דיור, המצוי בקרית אתא (להלן: הנכס ). ביום 21.7.2010 מכרו המשיבות את זכויותיהן בנכס לצד ג' (להלן: הקונה ). לצורך העברת זכויותיהן לקונה, פנו המשיבות לעירייה על מנת לקבל את האישורים הדרושים לכך. העירייה בתגובה הודיעה להן כי קיימים חובות ישנים על שמן ועל שם אביהן (בסך כולל של כ-400,000 ש"ח) ועד אשר אלו לא יוסדרו, לא יונפקו להן האישורים הנדרשים. מקור החוב הנטען הוא באגרות תיעול וביוב וכן חוב ארנונה.

2.על רקע זה ובעקבות עיקול שהטילה העירייה על הנכס, עתרו המשיבות לבית המשפט לעניינים מנהליים וביקשו להורות על ביטול הליכי הגבייה שבהם פתחה העירייה ולקבל צו שיורה לעירייה להנפיק את האישור המבוקש. בעתירתן טענו המשיבות כי מדובר בחוב ישן משנת 1998 שהעירייה לא יידעה אותן על אודותיו ולא נקטה בצעדים לגבותו ולפיכך החוב התיישן. העירייה טענה מנגד כי נפל שיהוי קיצוני בהגשת העתירה וכי המשיבות היו מודעות לקיומו של החוב במשך שנים רבות.

3.בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה באמצו את טענת המשיבות כי החוב התיישן. נקבע כי מועד היווצרות עילתה של העירייה חל בין השנים 2003-1998 בגין היטל תיעול וסלילת כבישים. העירייה שלחה למשיבות הודעת דרישה רק בחודש נובמבר 2005 ולא הוכיחה כי המשיבות קיבלו את ההודעה. מעת משלוח הודעת הדרישה בחודש נובמבר 2005 ועד להטלת העיקול בחודש דצמבר 2012, חלפו שנים רבות במהלכן לא ננקטו על-ידי העירייה כל פעולות גבייה ממשיות. בנסיבות אלה, נקבע כי העירייה לא עמדה בחובה המוטלת עליה לפעול בשקידה ובמהירות הראויה לגביית החוב וזה התיישן, כאמור. זאת ועוד, בית המשפט התייחס לטענת העירייה לפיה מקום מושבן של המשיבות באוסטרליה מנע ממנה או הקשה עליה לנקוט בהליכי גבייה נגדן, בקובעו כי מדובר בטענה תמוהה. עובדה זו לא מנעה מהעירייה להטיל עיקול על הנכס. כמו כן, העירייה ידעה כי המשיבות מיוצגות בארץ על-ידי בא-כוחן ולא היתה מניעה לשלוח את הודעות הדרישה באמצעותו.

מעבר לכך, הורה בית המשפט לעירייה להעניק למשיבות את האישורים הנדרשים לצורך העברת זכויותיהן בנכס לקונה. זאת משום שהעירייה לא הוכיחה כי למשיבות נודע על קיומו של החוב לפני שנת 2011, כטענתה, ולא המציאה כל ראיה התומכת בכך. במצב זה, נמנעה מהמשיבות האפשרות להשיג על החוב ולהוכיח את טענותיהן נגדו. לפיכך סבר בית המשפט כי קיימת הצדקה להעניק את הסעד המבוקש. בית המשפט הורה לעירייה למסור למשיבות את האישורים האמורים תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

הבקשה לעיכוב ביצוע

4.העירייה – באמצעות בא-כוחה, עו"ד יגאל גרוסמן – הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק הדין וכעבור 10 ימים הגישה בקשה לעיכוב מסירת האישורים לידי המשיבות עד להכרעה בערעור, היא הבקשה שלפני. לגישת העירייה, סיכויי הערעור טובים ביותר. היא טוענת כי בית המשפט התעלם מטענות רבות ומהותיות שהעלתה, לרבות הטענה כי על-פי סעיף 14 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא היה מקום להביא במניין השנים את התקופות שבהן לא שהו המשיבות בישראל. במקביל היא טוענת כי המשיבות ידעו זה למעלה מ-16 שנים על קיומו של החוב וכי היא פעלה "ללא ליאות" לגביית החוב וזאת "לאורך כל השנים". העובדה כי המשיבות מתגוררות מחוץ לישראל הובילה לכך שלעירייה "לא היתה כל אפשרות לגבות את החוב". עוד היא טוענת כי פסק הדין מטיל את הנטל על הרשות להתחקות ולחקור בדבר מקום הימצאותם של חייבים השוהים מחוץ לארץ. העירייה מוסיפה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה. לדבריה, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, כי אז היא תעמוד בפני שוקת שבורה, שכן "לא יהיה ממה לגבות את החוב".

5.המשיבות – באמצעות בא-כוחן, עו"ד מנחם לוינסון – טוענות כי סיכויי הערעור קלושים ומסתמכות על קביעותיו הנחרצות של בית המשפט קמא, לרבות התייחסותו להיותן תושבות חוץ. הן מטעימות כי הן והוריהן המנוחים יוצגו על-ידי בא כוחן בארץ בכל הקשור בנכס למן שנת 1993. נוסף לכך, מציינות המשיבות כי "המבקשות לא קיימו את פסק הדין במועדו" ומפנות להוראת בית המשפט לבטל את הליכי הגבייה ולמסור לידיהן את האישורים תוך 15 יום. אשר למאזן הנוחות, הן טוענות כי מאחר שהן אינן יכולות להעביר את הנכס על שם הקונה, וזה שילם את התמורה בעדו, הן חשופות לתביעה מצד הקונה בגין הפרת חוזה, כאשר הנזק הולך וגדל בכל יום שעובר ועלול לעלות כדי מאות אלפי שקלים. עוד הן מוסיפות כי גם אם יתקבל ערעורה של העירייה, לא תהיה כל מניעה לגבות מהן את החוב והעובדה שהן מתגוררות באוסטרליה אינה מחייבת את עיכוב ביצוע פסק הדין.

דיון והכרעה

6.עיינתי בבקשה ובתשובה לה והגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. כידוע, הפעלת סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, כאמור בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תיעשה במקרים חריגים בלבד. על המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לא השתכנעתי כי תנאים אלו מתקיימים בענייננו.

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, הרושם המתקבל הוא כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. הערעור מכוון בחלקו הארי נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מנהליים כגון אי-ידיעתן של המשיבות על אודות החוב הנטען ומחדלה של העירייה מנקיטה בהליכי גבייה משמעותיים במשך שנים רבות. הסיכוי להתערבות בממצאים אלו אינו גבוה, קל וחומר בהינתן שהעירייה מתארת בערעורה תמונה עובדתית שונה ביותר מזו שנמצאה בפסק הדין, כשעל-פניו אין בידיה ראיות המצדיקות סטייה כה משמעותית בפן העובדתי. אמנם העירייה מעלה גם טענה משפטית הנוגעת לנטל המוטל על הרשויות המקומיות להתחקות אחר חייבים המתגוררים מחוץ לתחומי ישראל, ואולם דומה כי הכרעה בסוגיה זו אינה מתחייבת בהכרח בתיק דנא נוכח קביעתו העובדתית המפורשת של בית המשפט כי העירייה ידעה שהמשיבות מיוצגות בארץ על-ידי בא-כוחן ולא היתה כל מניעה לפנות אליו.

אשר למאזן הנוחות; הגם שהעירייה מבקשת לעכב את מסירת האישורים הנדרשים לצורך שינוי רישום הזכויות בנכס, בסופו של דבר מדובר במחלוקת על חוב כספי (כשהאישורים משמשים את העירייה כמעין "ערובה" להבטחת תשלום החוב). העירייה לא הצביעה על כל סיבה, מלבד היותן של המשיבות תושבות חוץ, אשר בעטיה לא תוכל לגבות את החוב, ככל שערעורה יתקבל. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין תגרום לנזק בלתי הפיך לעירייה. מנגד, טענתן של המשיבות כי הן חשופות לתביעה מצד קונה הנכס מפאת העיכוב בהעברת הזכויות על שמו וכי הנזק בהקשר זה הולך וגדל במרוצת הזמן, נראית הגיונית בנסיבות. המסקנה היא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות.

סוף דבר, הבקשה נדחית. העירייה תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.