עע"מ 9317/12 לוליטה ראדאם נ. מדינת ישראל משרד הפנים

1.

בקשה למתן צו זמני למניעת הרחקתה של המבקשת מישראל.

עיקרי העובדות וההליכים

2.

המבקשת, אזרחית הפיליפינים, הגיעה לישראל בשנת 1997 באשרת עבודה בענף הסיעוד. בשנת 1998 פקעה אשרתה, והיא המשיכה לשהות בארץ שלא כדין. במהלך שהייתה בארץ הכירה המבקשת אזרח ישראלי ונישאה לו בשנת 2005 בקפריסין (להלן: הבעל הראשון ). השניים החלו בהליך איחוד משפחות, במסגרתו קיבלה המבקשת היתר שהייה בישראל. ההליך לא הושלם עד לפטירתו של בעלה הראשון בשנת 2009. לאחר פטירתו, בוטל היתר השהייה שניתן למבקשת, והיא הגישה בקשה לקבלת מקלט בישראל. בעוד בקשה זו תלויה ועומדת, הגישו המבקשת והמבקש, אזרח ישראלי, בקשה למתן מעמד למבקשת לאור חייהם המשותפים. סמוך לאחר הגשת הבקשה האחרונה, נסגרה בקשת המבקשת לקבלת מקלט בישראל. המשיב דחה את בקשת המבקשת לקבלת מעמד לאור חייה המשותפים עם המבקש לאחר שימוע שנערך להם, בציינו כי המבקשת עושה כל שביכולתה על מנת להשיג מעמד בישראל, וכי כנות הקשר בין המבקשים היא ברמה נמוכה. המבקשים השיגו על החלטת המשיב לפני ועדת ההשגה לזרים, וביום 13.6.2012 נדחתה השגתם. בעקבות החלטה זו הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

3.

ביום 2.12.2012 דחה בית המשפט את העתירה מן הטעמים שפירטה ועדת ההשגה, וקבע כי לא קיימת עילה להתערבות בהחלטתה של ועדת ההשגה. בית המשפט ציין כי אין מדובר בבני זוג אלא בידועים בציבור ועל כן "נדרשת עמידה בנטל הוכחה מוגבר יותר על כך כי הקשר ביניהם עמוק דיו" (פסקה 8), אולם המבקשים לא עמדו בנטל האמור. בית המשפט קבע כי מסקנתו של המשיב בדבר אי כנות הקשר בין המבקשים מעוגנת בתשתית הראייתית שהונחה בפניו. עוד ציין בית המשפט בהקשר הזה את הפער הממשי בין הדברים שמסרה המבקשת בעת שימוע שנערך לה לבין אמירה מאוחרת שלה; את שהותה בארץ שלא כדין; ואת התנהלותה של המבקשת מאז כניסתה לישראל. כאמור, בית המשפט דחה את העתירה, בקובעו כי על המבקשת לעזוב את הארץ עד ליום 13.12.2012. המבקשים הגיעו ערעור על פסק הדין, ובגדרו הוגשה הבקשה שלפנַי, להורות למשיב להימנע מהרחקתה של המבקשת מן הארץ.

תמצית נימוקי הבקשה

4.

המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט בדחיית העתירה שהגישו. לטענתם, הם מנהלים משק בית משותף וחיים בהדדיות מלאה ובאהבה ככל זוג אחר, אולם המשיב ביסס את מסקנתו על כך שהמבקש לא ידע פרטים זוטרים ולא מהותיים על המבקשת. לדידם, בית המשפט לעניינים מנהליים לא דן בעתירה לגופו של עניין אלא דחה אותה מטעמים פרוצדוראליים, ובכך שגה. בית המשפט גם לא התייחס לטעמים ההומניטאריים המיוחדים בדבר מצבו הבריאותי של המבקש, ולתמונות שהוצגו לפניו. חלף זאת התייחס בית המשפט באופן לא מידתי לעברה של המבקשת, וזקף לחובתו של המבקש את עברה של המבקשת. לטענתם, הפגמים שנפלו בראיון שנערך להם אינם מהותיים, והם מילאו אחר כל דרישותיו של המשיב. עוד טוענים המבקשים כי הותרתה של המבקשת בארץ היא הכרחית, שאם לא כן בקשתה תסוכל, היא תעמוד בפני שוקת שבורה ולא תקבל את יומה בבית המשפט.

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בחומר שהובא לפני באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות, ודומני כי אין צורך בתגובת המשיב.

6.

כלל הוא כי על מנת לעכב ביצועו של פסק דין, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שאם לא יעוכב פסק הדין יגרם לו נזק בלתי הפיך (עע"ם 5928/10 רוטרו נ' משרד הפנים , פסקה ז' (טרם פורסמה, ניתנה ביום 30.8.2010)).

7.

על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, אין בידי לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים. המערערת שהתה בארץ תקופה ארוכה שלא כחוק, ונדמה כי במהלך שהותה פעלה בדרכים שונות, לא כולן ישרות, כשכל מטרתה היא להסדיר את מעמדה. גם המסקנות שהובאו בדבר אי כנות הקשר בין המבקשים מציבות בפניהם משוכה לא פשוטה. אשר למאזן הנוחות, כבר נפסק כי אין בהחזרת אדם למדינתו משום נזק בלתי הפיך המצדיק את הישארותו בארץ (עע"ם 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה , פסקה ח' (טרם פורסמה, ניתנה ביום 8.3.2010). המבקשת תוכל להוסיף ולנהל את ההליכים להסדרת מעמדה כשהיא שוהה בארץ מוצאה, ואם תזכה בערעור תוכל לשוב לישראל.

8.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אינני עושה צו להוצאות.