עע"מ 949/11 אוסנת כהן נ. עיריית רמת גן

א.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ברוש) מיום 27.12.10 בתיק עת"מ 2559-07. עניינו של ההליך, חובות ארנונה ומים שחבה המבקשת למשיבה.

ב.

לחובת המבקשת, אשר מצבה הכלכלי ככל הנראה אינו קל, נצברו לאורך השנים חובות אצל המשיבה. כעולה מפסק הדין קמא, בשנת 2004 הגיעו הצדדים להסדר תשלום, אך המבקשת לא עמדה בו; ובשנת 2006 הושג הסכם נוסף, לפיו תפנה המבקשת לחקירת יכולת בהוצאה לפועל - וגם דבר זה לא נעשה. בנסיבות נקטה המשיבה הליכי גביה מינהליים. בבית המשפט קמא

עתרה המבקשת להורות למשיבה להגיע אתה להסדר תשלומים, לקזז תשלומי עבר אשר כנטען לא נרשמו בספרי המשיבה, ולהורות על הפסקת הליכי הגביה המינהליים. העתירה נדחתה הן בשל פגמים בהגשתה (שיהוי, עשיית דין עצמי), והן לגופה.

ג.

בין היתר נקבע, כי המבקשת לא הציגה "ולו בדל ראיה" לביסוס טענותיה העובדתיות, כי כל התשלומים שהמבקשת הוכיחה שביצעה אכן נרשמו בספרי המשיבה, וכי היא לא הציגה מקור נורמטיבי לחיוב המשיבה להגיע עמה להסדר תשלומים חדש. מעבר לעניינים אלה, המתייחסים בעיקר להסדר משנת 2004, הוזכר כי בשנת 2006 הסכימה המשיבה להתייצב לחקירת יכולת - ולא עשתה זאת. כן הוזכר, כי במהלך הדיון בבית המשפט קמא ביקשה המערערת דחיה כדי לפנות לועדת ההנחות במשיבה ולחקירת יכולת בהוצאה לפועל - ואף שניתנה דחייה בהסכמה, דברים אלה לא נעשו.

ד.

כלפי פסק דין זה הוגש ערעור, ובצדו "בקשה לעיכוב הליכים". בעיקר נטען כי סיכויי הערעור טובים. בכל הנוגע למאזן הנוחות נאמר, כי ההליכים "מסכנים את חייה, שכן מצבה הנפשי כבד עקב חובותיה ובעבר אף ניסתה להתאבד". בתגובת המשיבה (מיום 8.3.2011) נאמר, בין היתר , כי המבקשת לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי, כי סיכויי הערעור - המכוון בעיקר נגד ממצאי עובדה - קלושים; כן הוזכרה הביקורת שנמתחה בפסק הדין על התנהלות המבקשת, ונטען כי המבקשת ממשיכה לעשות דין לעצמה ואינה משלמת את חובותיה מאז שנת 2004. בכל הנוגע למאזן הנוחות נטען, כי הטענות לנזק נפשי לא נתמכו במסמכים כלשהם, כי ניסיון ההתאבדות הנזכר בבקשה ללא כל פירוט היה לפני כחמש שנים, ונראה שמאז מצבה של המבקשת. נטען איפוא, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת מימוש פסק הדין.

ה.

לאחר העיון בבקשה ובתגובות אין בידי להיעתר לבקשת העיכוב. על פניה הדברים דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ואולם אף אם לא אדרש לעניין זה - די להתייחס להתנהלות המבקשת, אשר חרף הסכם מפורש (משנת 2006), ועל אף בקשה חוזרת במהלך הדיון בבית המשפט קמא, לא העמידה את עצמה לחקירת יכולת. לא בכדי חתם בית המשפט קמא את פסק דינו בקביעה:

"בא כוח העותרת גם לא הבהיר כיצד יכול בית משפט זה לעמוד על יכולתה הכלכלית של המערערת, וכיצד יכול לקבוע את גובה התשלום החודשי שבו תוכל לעמוד, וכן את סכומי הריבית וההצמדה".

גם הטענה למצב נפשי קשה נטענה ללא פירוט, וללא תיעוד רפואי, וגם אם אצא מן ההנחה כי למבקשת בעיות בתחום הרפואי, היה מקום ליתן להן ביטוי מתועד כדבעי. אדם שאינו משלם את חובותיו מאז שנת 2004 אינו יכול להסתפק בהעלאת טענות שאינן מפורטות ואינן נתמכות במסמכים.

ו.

בכל הנוגע לטענת המשיבה בעניין החובה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, אציין כי משנדחתה העתירה בערכאה הראשונה אין מדובר לאמיתם של דברים בבקשה לעיכוב ביצוע אלא בבקשה לסעד זמני בערעור (עע"מ 3492/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עע"מ 7261/09 אדינייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) - אשר יש להגישה לערכאת הערעור. ובכל מקרה, גם אילו דובר בבקשה לעיכוב ביצוע, הנה בשונה מהליכים אזרחיים, הגשת בקשה לערכאה הדיונית בהליכים מינהליים אינה תנאי בל יעבור - אלא שיקול חשוב שניתן להביאו בחשבון (ראו עע"מ 2696/06 מינהל מקרקעי ישראל נ' חרכוש (לא פורסם); בר"מ 5957/06 חמודה נ' שחאדה (לא פורסם); עע"מ 2398/08 מדינת ישראל נ' סגל (לא פורסם)).

ז.

סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה. ואולם, לכל אורך הדרך הסכימה המשיבה בטובה לאפשר למבקשת להעמיד עצמה לחקירת יכולת, שבמסגרתה יוכלו להתברר יכולותיה הכלכליות. המבקשת נמנעה מניצול הסכמה זו, ובמסגרת הבקשה הנוכחית אין ביכולתי כמובן להורות למשיבה להסכים לכך. ואולם, ההתרשמות עד כה היתה שקיימת נכונות, ובידי המבקשת לשקול אם לפנות למשיבה בבקשה מתאימה - אשר מן הסתם תיבחן בהתאם לכנותה ולנסיבותיה.