פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
עע"ם
9503/10 - ו'
בפני:
כבוד הרשם גיא שני
המערער:
אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנה על הסביבה
נ ג ד
המשיבים:
1. הועדה המקומית נתניה
2. עיריית נתניה
3. שער הים בניה נתניה 1994 בע"מ
4. ככר מילנו בע"מ
5. שמואל סגל
6. אבירם סגל
7. סיגלית סגל
8. עפרי סגל
9. נטע-לי סגל
10. שטרס קורט
11. נצבא החזקות 1995 בע"מ
בקשה למחיקת ההליך
החלטה
לפניי בקשה לסילוק ההליך שבכותרת על-הסף מחמת איחור בהגשתו.
ביום 8.11.2010 ניתן פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז, שבו נדחתה עתירה שהגישו המערערת ואחרים בעניין אישור תכנית להקמת פרויקט בנייה בעיר נתניה. בית המשפט המחוזי ביסס את פסק-דינו הן על נימוק דיוני (אי-הגשת תצהיר) הן על נימוקים לגוף העניין. בית המשפט המחוזי סיים את פסק-דינו באלה המילים: "בכל נסיבות העניין, אני מוחק את העתירה. העותרים ביקשו להודיע אם הם חוזרים בהם מהעתירה, הם ביקשו שהות של 24 שעות, ואת שאלת ההוצאות אפסוק לאחר שאקבל את הודעתם". המועד להגשת הודעת העותרים הוארך, ומשזו הוגשה, ניתנה ביום 22.11.2010 החלטת בית המשפט המחוזי בזו הלשון: "בהשלמה לפסק הדין מיום 8.11.10 ולאור עמדת העותרים ותגובת המשיבים 11-3 אני מחייב את העותרים בתשלום שכ"ט עו"ד של המשיבות 1 ו- 2 בסך 15,000 ₪ ושל המשיבים 11-3 גם כן בסך 15,000 ₪. התשלום בתוך 30 יום".
הערעור הוגש ביום 23.12.2010, והשאלה שעליה חלוקים הצדדים – בבקשה שלפניי – היא האם יש למנות את פרק הזמן להגשת ההליך מיום מתן פסק-הדין (8.11.2010) או שמא מיום מתן ההחלטה המשלימה (22.11.2010).
סבורני כי פסק-הדין בעתירה ניתן ביום 8.11.2010. מסקנה זו מתבקשת לא רק לאור כותרת ההחלטה אלא לאור מהותה. אין ספק כי בפסק-הדין מיום 8.11.2010 הכריע בית המשפט המחוזי בעתירה – קרי הורה על מחיקתה – והדברים עולים במפורש מלשון פסק-הדין: "בכל נסיבות העניין, אני מוחק את העתירה". אמת, בסיפא לפסק-הדין אפשר בית המשפט המחוזי לעותרים – לאור חילופי הדברים שקדמו למתן פסק הדין – להודיע אם הם חוזרים בהם מן העתירה. מינוח זה אינו שגרתי לאחר מתן פסק-דין, אולם בנסיבות העניין ברור לטעמי כי בית המשפט לא ביקש "להתנות" את פסק-דינו בתוכן ההודעה שתוגש על-ידי העותרים, אלא אך ורק לבחון לאור האמור בהודעה את נושא ההוצאות.
מסקנה זו מתבקשת, ראשית , מעצם העובדה שבית המשפט קמא הורה בפסק-דינו על מחיקת העתירה; שנית , מלשון הסיפא, "את שאלת ההוצאות אפסוק לאחר שאקבל את הודעתם"; ו שלישית , מן ההחלטה המשלימה עצמה, ויובהר: העותרים הודיעו לבית המשפט (ביום 17.11.2010) כי הם דוחים את ההצעה למחוק את העתירה ומבקשים מבית המשפט להימנע מפסיקת הוצאות או להסתפק בהוצאות נמוכות (במאמר מוסגר אציין כי יש להניח שהודעה זו ניתנה לאור הכוונה להגיש ערעור). בסמוך לאחר הגשת הודעה זו ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, שבה נקבע גובה ההוצאות וזאת "בהשלמה לפסק הדין מיום 8.11.10". ברי כי בית המשפט לא "התנה" את פסק-דינו בהודעת העותרים, וכל שנותר לבירור לאחר מתן פסק הדין הוא נושא פסיקת ההוצאות. עוד אציין כי גם העותרים – בהודעתם מיום 17.11.2010 – ראו בהחלטה מיום 8.11.2010 את פסק-הדין בעתירה, וכך כתבו בין יתר נימוקיהם לעניין ההוצאות: "זאת, הן משום שבעתירה זו התקיים אך ורק דיון אחד קצר שבסופו הוקרא לצדדים פסק הדין".
לאור כל האמור, אין בידי לקבל את עמדת המערערת כי ההחלטה מיום 8.11.2010 הייתה "סוג של החלטה אחרת", או "טיוטת פסק דין", כלשונה. מדובר בפסק-דין, וההחלטה מיום 22.11.2010 הייתה בבחינת החלטה משלימה לגבי ההוצאות.
מתן החלטה משלימה לעניין גובה ההוצאות, לאחר שמיעת טענות הצדדים לעניין זה, אין בו כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין (זאת בשונה ממצב שבו מדובר בתיקון השמטה מקרית בפסק-הדין לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שאז קמה תחולה לסעיף 81(ג) לחוק; לעניין האפשרות לתקן פסק-דין בדרך של הוספת חיוב בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין, ראו בר"מ 5720/05 גופר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה (טרם פורסם, 5.8.2007)). יצוין, כי המערערת עצמה מסכימה כי במקום שבו ניתן פסק-דין בתום הדיון בעתירה, ולאחר מכן ניתנת החלטה משלימה בעניין ההוצאות, המועד להגשת ערעור על פסק-הדין נמנה ממועד נתינתו (סעיף 1 לתגובתה מיום 25.1.2011).
לאור כל האמור, יש לקבוע כי הערעור הוגש באיחור. המערערת נמנעה מלהגיש בקשה להארכת מועד, ואף בתגובתה מיום 25.1.2011 לא ראתה להגיש בקשה כזו ולוּ לחלופין. במצב דברים זה אין מנוס ממחיקת הערעור שבכותרת על-הסף, וכך אני מורה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים 11-3 בסכום של 2,000 ₪.
ניתנה היום, כ"א בשבט
תשע"א (26.1.2011).
גיא שני
ר ש ם