עע"מ 9680/10 זיאד שכיב בלעוס נ. מועצה מקומית מג'אר

לפניי בקשה לסילוק הערעור על-הסף בשל איחור בהגשתו. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 7.7.2010 בהיעדר הצדדים. לפי בדיקת מזכירות בית משפט זה מול מזכירות בית המשפט המחוזי, אין תיעוד להמצאת פסק-הדין לבא-כוח המערער באמצעות הפקסימיליה, ויצוין כי גם המשיב אינו טוען שהמציא למערער את פסק-הדין גופו באמצעות הפקסימיליה (הגם שהודיע לו על עצם קיום פסק-הדין). עוד עולה מבדיקת המזכירות כי קיים אישור לגבי משלוח פסק-הדין בדואר, דא עקא שמסתבר כי המשלוח נעשה למען שגוי. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי במקרה זה בוצעה המצאה כדין למערער, ולא נסתרה טענתו של המערער – הנתמכת בתצהיר – כי נחשף לראשונה לפסק-הדין גופו בתאריך 13.12.2010.

האם בנסיבות העניין יש מקום למנות את פרק הזמן להגשת הערעור מן היום שבו נודע למערער על עצם קיומו של פסק-הדין? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. ככלל, המועד הקובע לצורך מניין הימים הוא מועד ההמצאה של פסק הדין, אם כי קיימת אפשרות לחרוג מכלל זה בנסיבות מיוחדות מכוח עקרונות כלליים כגון השתק ותום לב דיוני (ראו סקירה וניתוח ברע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 8.7.2007); ראו גם רע"א 4577/09 חסון נ' י.ש יגדל - חברה לבנין והשקעות בע"מ (טרם פורסם, 4.8.2009)). בענייננו, לא מצאתי כי יש לסלק את ההליך על-הסף חרף היעדרה של המצאה כדין. בהקשר זה יש להדגיש כי לא מדובר במקרה שבו המערער נחשף לפסק-הדין ולנימוקיו ומנסה עתה להיבנות מפגם טכני בהמצאה. אכן, לא מדובר בפגם של מה בכך אלא בהיעדר המצאה לחלוטין, ככל הנראה בשל תקלה במזכירות בית המשפט המחוזי. עוד יש לציין כי אין טענה שהמערער-עצמו פעל לפי פסק-הדין, או כי המשיבה המציאה למערער את פסק-הדין גופו.

אשר על כן, הבקשה לסילוק ההליך על-הסף נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.