עע"מ 9727/11 ישראל קלצבסקי נ. עיריית תל אביב יפו ,מח' ריוי עסקים

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 27.12.11 בעת"מ 9239-03-11 (כבוד השופטת, סגנית הנשיאה, א' קובו ).

המבקש הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה מינהלית שבמסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה על סגירתן של המשיבות 3-2 וכן יבטל היתרים שונים שניתנו למשיבות 4-2. לטענת המבקש, המתגורר בסמיכות למשיבות 4-2, העירייה שגתה בכך שנתנה להן היתרים לשים שולחנות וכסאות ברחוב, שכן מדובר בשטח פרטי. בנוסף, פנה המבקש למשיבה 1 בבקשה לבטל את היתרי הפעילות בשעות הלילה שניתנו למשיבות 2 ו-4 וטען כי שעות הפעילות המותרות אינן נאכפות.

ביום 27.12.2011 דחה בית המשפט את העתירה. בפסק דינו קבע בית המשפט כי המבקש הערים קשיים על בירור ההליך המשפטי שכן, בין היתר, נמנע מלצרף את הצדדים הנדרשים להליכים שהגיש והעלה טענות חדשות שלא הופיעו בעתירה המקורית. לפיכך, ומסיבות נוספות, קבע בית המשפט כי ייתכן והיה מקום לדחות את העתירה על הסף. יחד עם זאת, דן בית המשפט בטענות המבקש לגופן וקבע כי הן אינן מגלות כל עילה. בכל הנוגע לביטול רשיונות העסק של המשיבות 3-2 קבע בית המשפט כי המבקש לא פנה למשיבה 1 בבקשה זו. עוד קבע כי טענת המבקש לפיה לא ניתן לתת רישיון עסק למסעדה באזור 1, שבו הוא מתגורר, אינה נכונה שכן התוכנית הרלבנטית תוקנה והוסף לה סעיף המאפשר הקמת מסעדות באזור זה. בכל הנוגע להיתרים להנחת שולחנות וכסאות ברחוב, קבע בית המשפט כי גם אם מדובר ב"שטח פרטי", אין זה שולל את האפשרות שמדובר ב"רחוב" לפי הגדרתו בחוק, ובמקרה זה הוכיחה המשיבה 1 כי אכן מדובר ברחוב. בכל הנוגע להיתרי הפעילות בשעות הלילה, קבע בית המשפט כי אלו הוצאו על פי הדין ובהתאם לחוק העזר. לבסוף, קבע בית המשפט כי העותר יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך כולל של 7,500 ש"ח וכן בהוצאות המשיבות 2 ו-4 בסך של 2,500 ש"ח לכל אחת.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה כבר ביום 29.12.2011. ביום 18.4.2012 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה המונחת לפניי.

המבקש מפנה בבקשתו להחלטת הרשמת ד' כהן-לקח מיום 29.1.2012, שבמסגרתה נדחתה בקשתו לקבל פטור מהפקדת עירבון במסגרת הערעור שהגיש. בהחלטתה קבעה הרשמת, בין היתר, כי המבקש לא שילם למשיבות את ההוצאות בהן חויב בבית המשפט המחוזי, וכי יש בכך כדי לחזק את הצורך בהפקדת העירבון בהליך הערעור. בבקשה שלפניי, טוען המבקש כי מצבו הכלכלי קשה, כי הוא בעל נכות מלאה, חי מגמלת אבטחת הכנסה בלבד וכי אין ביכולתו להיעזר במשפחתו הקרובה.

לפיכך, עותר המבקש לכך שחיובו בתשלום הוצאות יידחה עד לקבלת פסק הדין בערעור שהגיש. עוד טוען המבקש, כי סיכויי הערעור שהגיש גבוהים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בערעור ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, שלפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו למשל: עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. זאת בין היתר, לאור העובדה שהבקשה שלפניי הוגשה בשיהוי ניכר של מספר חודשים מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ומאז הוגש הערעור לבית משפט זה. בהקשר זה כבר קבעתי בעבר כי:

"כידוע, שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה. פרק הזמן אשר סביר, כי במסגרתו תוגש בקשה לעיכוב ביצוע מותנה כמובן בנסיבות העניין, אולם ברור, כי מהותה של בקשה מעין זו מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק-הדין או מעת שנדחתה בקשת עיכוב הביצוע על-ידי הערכאה הדיונית, לפי העניין. הטעם לכך הינו כפול: שיהוי בהגשת הבקשה עלול להביא להיווצרותו של מצב בלתי הפיך ואף לדחיית הערעור עצמו בשל 'מעשה עשוי' (ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ , פ"ד נט (1) 538). שנית, שיהוי בהגשת הבקשה עשוי ללמד על השלמה עם המצב הקיים (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ , פ"ד נה(4) 433, 445 (2001))" (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד כהן (טרם פורסם, 10.11.2009)).

לא זו אף זו, כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. שכן, "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל, בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)). בענייננו, לא מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. זאת, בין היתר, שכן המבקש כלל לא טען כי לא ניתן יהיה לגבות את סכום ההוצאות שנפסק לחובתו מהמשיבות במידה והערעור יתקבל. אוסיף, כי ככל שלמבקש טענות בנוגע להחלטת הרשמת ד' כהן לקח בעניין הפטור מהפקדת עירבון, היה עליו להעלותן במסגרת ערעור על החלטה זו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.