ע"פ 10213/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ד' חשין :

1.המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של ניסיון לאינוס, לפי סעיף 345 + 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (כנוסחו לפני תיקון מס' 22 משנת 1988) ( להלן – חוק העונשין ), בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 354(א) לחוק העונשין, ובעבירה של תקיפה מינית, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין. המערער ביצע את העבירות בבתו הבכורה, בהיותה כבת 12 שנים, במהלך שנת 1988, בשלוש הזדמנויות שונות. הודאת המערער ניתנה לאחר תיקונו של כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסדר לעניין העונש.

בגזר הדין, מיום 13.9.05, דן בית המשפט המחוזי את המערער לתשע שנות מאסר בפועל ולשנתיים על תנאי. בנוסף חייבו לשלם לבתו המתלוננת פיצויים בסכום של 130,000 ש"ח, כדי לעזור לה לפתוח בטיפול שיקומי.

הערעור מכוון כנגד גזר הדין.

2.בערעורו, מעלה ב"כ המערער נימוקים שונים נגד חומרת העונש, ובכללם: כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לכך שמדובר בשלושה מקרים בלבד, בתקופת זמן קצרה, ולא במסכת התעללויות שנמשכה שנים; לא ייחס משקל ראוי לזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות (17 שנים), כמו גם לעובדה כי המערער הינו ככלל אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי; לא שקל כשיקול ממשי לקולא את הודאתו, שחסכה מזמנו של בית המשפט, ובעיקר חסכה מן המתלוננת את הצורך להעיד בפני בית המשפט; לא שקל לקולא את "נזקיו הסביבתיים" של המערער, וביניהם אובדן פרנסתו, הליך גירושיו ומעצר הבית הממושך; לא נתן משקל ראוי לאופיו של הנאשם, תרומתו לחברה ונסיבותיו האישיות המפורטות בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי. בתסקיר (מיום 23.3.05) צוין, בין היתר, כי בשונה מעברייני מין המוכרים לשירות המבחן, המערער מסוגל כיום "להתחבר רגשית" לנזק הנפשי שגרם לבתו, וכי הוא לוקח אחריות ומביע חרטה על התנהגותו הפוגענית כלפיה.

עוד טען ב"כ המערער, כי בית המשפט סטה במידה ניכרת מהענישה שהוטלה במקרים דומים לאלה של המערער, וכי טעה בית המשפט בהסתמכו על שורה של פסקי דין מחמירים שניתנו בעבירות אינוס, שחלקן אף נמשכו לאורך זמן, בעוד שהמערער הורשע בשלוש עבירות מין, שלא כללו עבירת אינוס ושבוצעו בפרק זמן קצר. כן טען כי בית המשפט טעה עת הניח שהמתלוננת נפגעה אותה פגיעה האופיינית לקטינים בסוג זה של עבירה, בלא שהובאו בפניו כל נתונים אודות הפגיעה שנגרמה בפועל. לטענתו, גודל הנזק ("ערך הנזק" בלשון החוק) אינו בגדר ידיעה שיפוטית.

טענה אחרונה זו העלה המערער אף לעניין סכום הפיצויים שחויב בהם. לטענתו, בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים עליו לשקול הן את נזקיה של המתלוננת, והן את יכולתו הכספית של הפוגע. ב"כ המערער ציין כי לא ברור לו אם המתלוננת נזקקה לטיפול שיקומי, או אם בכוונתה להזדקק לטיפול כזה. בהקשר זה הוסיף כי המתלוננת נשואה, בעלת משפחה, ומתפרנסת מעבודתה, וטען כי היה על בית המשפט לשקול זאת בקביעת גובה הפיצויים. באשר ליכולתו הכספית, מציין המערער, כי ירד מנכסיו וכי הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לאיחוד 10 תיקים שנפתחו כנגדו בגין חובותיו העולים כדי 250,000 ש"ח (המערער הציג לנו העתק של הבקשה, מיום 15.9.05).

בטיעונו לפנינו הרחיב ב"כ המערער בעניינים אלה. כן טען כי המערער ובתו המתלוננת התפייסו, וכי השניים מקיימים קשר ביניהם, עובדה שאושרה לפנינו ע"י נציגת שירות המבחן, גב' א' שדה. בהקשר זה ביקש ב"כ המערער כי נורה על הגשת תסקיר קורבן.

3.לעומתו, ב"כ המשיבה טען כי אין מקום להתערב בגזר הדין. במהלך טיעונו הפנה לחוות הדעת הפסיכיאטרית (מיום 5.9.05), שהוזכרה בגזר הדין (פיסקה 9). בחוות דעת זו צוין, בשונה מהנאמר בתסקיר שירות המבחן, כי בולטים אצל המערער אלמנטים של העדר אמפטיה ו"קושי לראות ולהתייחס לזולת".

4.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים על רקע כל החומר שלפנינו, באנו למסקנה כי דין הערעור להידחות. עונש המאסר שהוטל על המערער אכן חמור, וסכום הפיצוי שחויב בו אף הוא גבוה. אך גם המעשים שביצע המערער בבתו הקטינה, אף הם חמורים מאוד. כפי שעמד על כך בית המשפט קמא בגזר דינו, נדמה כי "הכל" כבר נאמר בגזרי דין קודמים בתחום זה של עבירות מין שמבצע אב בבתו. בתי המשפט עמדו על האכזריות שבמעשים אלו, על עיוות הקשר בין הורה לילדו, שאר בשרו הקרוב ביותר אליו, ועל "הרס הנשמה" שנגרם לילד הנפגע. לפיכך, יכול היה בית המשפט המחוזי לצאת מן ההנחה כי הפגיעה האופיינית לקטינים בסוג זה של עבריינות, לא פסחה גם על בתו של המערער, מבלי שנדרש להוכחות או לתסקיר נפגע לעניין זה. העובדה כי הנפגעת הצליחה להקים משפחה, אין בה כשלעצמה כדי להפחית מחומרת מעשיו של המערער ומהסבל הרב שהסב הוא לנפגעת.

ככלל, שיקולי הענישה בעבירות אלו של גילוי עריות מבכרים את האינטרס הציבורי, המחייב הטלת עונש כבד, מוקיע ומרתיע, על פני הנסיבות האישיות של ההורה המתעלל. עונש המאסר לתקופה של 9 שנים, שהטיל בית המשפט קמא על המערער, הולם את חומרת מעשיו.

אשר לערעור על הפיצוי שבית המשפט זיכה בו את הנפגעת, נעיר תחילה כי המערער לא צירפה כמשיבה לערעור, כמתחייב (וראו לעניין זה רע"פ 87/88 נבי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(1) 276). מעבר לצריך נוסיף, כי פיצוי זה נקבע ככלל לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו לנפגע, כהוראת סעיף 77(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נזק כללי, וסבל בכלל זה, אין מוכיחים שיעורו, והוא עניין להערכתו של בית המשפט. ראו, מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי

(מהדורה שניה, התשס"א) 461. בענייננו, לא מצאנו כי בית משפט קמא שגה בהערכתו.

ה ערעור, על כל חלקיו, נדחה.