רע"פ 2174/11 רמי לוזון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) מיום 31.1.11 בתיק עפ"ג 55718-08-10, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט לנדמן) בת"פ 22071-01-10 מיום 27.7.10. הבקשה עניינה עבירות מרמה, זיוף והתחזות, והיא נסבה אך על גובה הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי ועל מועד תשלומם.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע על פי הודאתו בחמש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן זיוף, שימוש במסמך מזויף והתחזות כאחר. כתב האישום המתוקן (בשנית) כולל חמישה אישומים שנעברו כולם בין השנים 2007-2009. לפי האישום הראשון, יצר המבקש קשר עם המתלוננת וניהל עמה קשר רומנטי. בסמוך לכך שכר המבקש דירה בתל-אביב, אליה עבר יחד עם

המתלוננת. המבקש שיכנע את המתלוננת לפתוח חשבון בנק לשם תשלום שכר הדירה באמצעות שיקים, והיא אכן עשתה כך ומסרה למתלונן שלושה פנקסי שיקים שהונפקו בעבורה במסגרת החשבון. מלא ידיעתה של המתלוננת, זייף המבקש את חתימתה על השיקים וקיבל תמורתם 294,954 ₪. המבקש בנוסף שיכנע את המתלוננת להלוות לו 43,000 ₪ בלא שהתכוון להחזירם. לפי האישום השלישי, יצר המבקש קשר עם מתלוננת נוספת, וניהל גם עמה קשר רומנטי. המבקש שיכנע את המתלוננת להלוות לו 30,000 ₪ באמתלה, כי סבתו נפטרה ועליו לשלם דמי מפתח בעבור דירתה. את השיקים שמסרה לו המתלוננת העביר לחברת נכיון שיקים וקיבל תמורתם 30,000 ₪. לפי שלושת האישומים הנוספים שיכנע המבקש שלושה מתלוננים נוספים להעביר לו שיקים לשם שותפות עסקית לכאורה; בפועל, העביר את השיקים לחברת נכיון שיקים וקיבל תמורתם סכומי כסף גדולים במרמה. סך הכל, במסגרת חמשת האישומים, הודה המבקש והורשע בקבלה במרמה של 733,710 ₪.

ג.

בית משפט השלום גזר על המבקש שנתיים מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי לחמשת המתלוננים בסך כולל של 104,000 ₪ (מתוכם 65,000 למתלוננת באישום הראשון), שישולם ב-20 תשלומים החל מיום 1.5.2012. בית המשפט ראה את עיקר החומרה במעשי המבקש לניצול יחסי הקרבה שהיו בינו לבין קרבנות העבירות, במיוחד אלה שעמן ניהל קשר רומנטי. המתלוננת באישום הראשון העידה בפני בית המשפט על הפגיעה הנפשית הקשה מצד מי שראתה בו בן זוגה לחיים ובו בטחה, וכן על הפגיעה הכלכלית שנגרמה לה כתוצאה מהעבירות והליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדה. כן הוסיף בית המשפט, כי חומרת המעשים ניכרת גם בסכומים הגבוהים אותם שילשל המבקש לכיסו. מנגד קבע בית המשפט, כי יש לשקול לקולה את עברו הפלילי הנקי והודייתו, ובמיוחד את העובדה כי פרט לאישום הראשון, המבקש הוא שחשף את פרטיו של פרשיות המרמה הנוספות. כן התייחס בית המשפט לחוות דעתה של קרימינולוגית קלינית שהוגשה על-ידי המבקש, לפיה לא נעברו העבירות בכוונה להרע למתלוננות, אלא בשל חובותיו בשוק האפור. עוד ציינה הקרימינולוגית, כי המבקש רצה לסיים את הפרשיה אולם לא היה באפשרותו להפסיק את המעשים בכוחותיו שלו; כך ציינה הקרימינולוגית על-סמך הודייתו המלאה בעבירות. על כן, המליצה הקרימינולוגית על טיפול מקצועי, פרטני וקבוצתי. בית המשפט ציין, כי התרשם שהמבקש נוטל אחריות מלאה על העבירות שביצע , ואם אכן יפנים לאורך זמן את הנזק שהוא גורם במעשים כדוגמת אלה בהם הורשע, יש סיכוי כי הליך טיפולי יועיל לו. אשר לפיצוי הכספי ציין בית המשפט, כי הוא פוסק לכל אחד מהמתלוננים פיצוי בגובה 10% מהסכום אותו הוציא מהם המבקש במרמה, מלבד המתלוננת באישום הראשון שניכר שהנזק שנגרם לה גדול יותר, ועל כן סכום הפיצוי יעמוד על 20% מהסכום שהוציא המבקש ממנה במרמה; כך נקבע הן בהתחשב ביכולתו הכלכלית המוגבלת של המבקש והן כיון שבידי המתלוננים להגיש תביעה אזרחית נגד המבקש.

ד.

ערעורה של המשיבה על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי התקבל במובן זה, שעונש המאסר בפועל עלה ל-40 חודשים, סכום הפיצוי למתלוננת באישום הראשון הועלה ל-150,000 ₪, והפיצוי ליתר המתלוננים הוכפל. בית המשפט נתן דעתו לחומרת העבירות, במיוחד לאלה שנעשו על רקע רומנטי, וקבע כי המבקש ניצל את היחסים האינטימיים שנוצרו בין המתלוננות לדינו לשם גניבת כספים, והותיר את המתלוננות שבורות. כן ציין בית המשפט, כי מדובר בעבירות מרמה רבות ומגוונות, וכי המבקש יכול היה להפסיק את מסכת העבירות בכל רגע, אולם בחר בכל אחת מהפעמים להמשיך. על כן קבע בית המשפט, כי יש להחמיר את עונש המאסר בפועל ל-40 חודשים, ולא למעלה מזה אך משאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את דינו של נאשם. באשר לפיצוי קבע בית המשפט, כי הסכומים שנפסקו ישולמו מיידית.

הבקשה

ה.

בקשה זו הוגשה, כאמור, לעניין גובה הפיצויים ומועד תשלומם בלבד. עיקר טענתו של המבקש היא טענה עקרונית לכאורה, הנוגעת למהותם של הפיצויים במסגרת ההליך הפלילי. בהקשר זה נטענו שתי טענות: הראשונה, כי לפיצויים במסגרת הליך פלילי מאפיינים של תביעה אזרחית, ועל כן יש להחיל לגביהם כללים רלבנטיים מן המשפט האזרחי; בין אלה, הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בגובה סכומי הפיצוי שפסקה הערכאה הדיונית, אלא אם הסכומים הם בלתי סבירים. בענייננו, לפי הנטען, המירה ערכאת הערעור את שיקול דעתו של בית משפט השלום בשיקול דעתה שלה, ובחנה את שיעור הפיצוי שהייתה גוזרת לו אילו נדון המבקש לראשונה בפניה. הטענה השניה המועלית לעניין הפיצויים בהליך הפלילי, היא שחרף זיקת הפיצויים הפליליים להליך האזרחי, יש להתחשב במגבלות הדיוניות של ההליך הפלילי, ועל כן אין להשתמש בכלי של פיצויים במסגרת ההליך הפלילי באופן חלופי לפיצויים שניתן לקבל בהליך האזרחי; אחרת, כך נטען, תיגרם למבקש או לנאשם פגיעה בזכותו להליך הוגן, וכך קרה בענייננו -

סכומי הפיצויים שנפסקו למבקש בערכאה הדיונית יותר מהוכפלו בערכאת הערעור, וזאת לאחר דיון של דקות ספורות בלבד, ומבלי שהובאו ראיות לעניין שיעור הנזק ויכולתו הכלכלית לעמוד בתשלום. נוסף על הטענה העקרונית נטען, כי גובה הפיצויים שנפסקו והקביעה שישולמו באופן מיידי, אינם משקללים בתוכם במידה מספקת את השיקולים העומדים לזכותו של המבקש, ובהם, בעיקר, העובדה שהיה זה הוא שיזם את חשיפת רוב פרטי האישומים. כן נטען, כי עוד במעמד הדיון בערעור הפקיד המבקש 30,000 ₪ בקופת בית המשפט, וזאת בנוסף ל-27,000 ₪ שהחזיר קודם לכן למתלוננת באישום הראשון ישירות, ובכך היה להראות אינו מתכון להתחמק מהשבת הכספים למתלוננים.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא כי בקשת ערעור תישקל אך במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 3513/11 גוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מקרה זה, הגם שעל פניו מועלות בו טענות בעלות אופי עקרוני, לאמיתו עסקינן בו בשדה משפטי חרוש, ועל כן אין מקום לגלגול ערעורי נוסף.

ז.

כאמור, עיקר טענותיו של המבקש הן לעניין פסיקת פיצויים במסגרת ההליך הפלילי, מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, הקובע כך: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו (ההדגשה הוספה - א"ר)". המבקש סבור, כי לא היה מקום לפסוק את סכום הפיצויים שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי, שעה שכלל לא הובאו ראיות לעניין הנזק. ואולם, המבקש הודה והורשע בכך שקיבל במרמה סכום של 733,710 ₪. בנוסף לכך קבעו בתי המשפט הקודמים, כי ניכר מעדותה של המתלוננת באישום הראשון שהפגיעה בה עלתה על הפגיעה הממונית, בשל הפרתו הבוטה של האמון שנתנה המתלוננת במבקש. הסכום אותו פסק בית המשפט המחוזי הוא 228,000 ₪ - אף לא שליש מסך הנזק הממוני בו הודה המבקש במסגרת כתב האישום המתוקן. ראיות נוספות לעונש, כפי שהמבקש סבור כי היה מקום להביאן, דומה שהיה בהן אף להוסיף על סכום זה, שכן ברי - כפי שהעידה המתלוננת הראשונה ויתכן כי הדברים נכונים, גם אם באופן חלקי, אף לגבי יתר המתלוננים - כי נזקם של המתלוננים אינו ממוני בלבד, ונוסף עליו נזק של עגמת נפש, כאב ועלבון. בצדק ציין בית המשפט המחוזי לעניין זה, כי "אין שבר גדול יותר מהשבר שנגרם למי שהאמון שנתן ומסכת היחסים האינטימית שפיתח, נוצלה באורח ציני, כפי שעשה המשיב (המבקש) שבפנינו". דברים אלה מובנים לכל בן אנוש בעל לב ורגש. אם כן נהיר, כי הסכום אותו השית בית המשפט המחוזי על המבקש לא היה בלתי סביר בנסיבות העניין.

ח.

אזכיר, כי נושא הפיצוי לפי סעיף 77 נדון בהרחבה בפסיקה (ראו רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418 והסקירות שם; וכן ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שמקצת מדבריי שם אביא כאן, ועניינם גובה והפיצוי לעומת יכולתו הכספית של העבריין.

"לגוף הדברים, אין הסכום קשור מטבעו ביכולתו הכלכלית של החייב, כשם שבמשפט אזרחי אין בודקין בקביעת חיוב את יכולתו של החייב, ובהליך אזרחי דבר אחרון זה הוא עניין להוצאה לפועל לענות בו; ולכן הנושא שהעלה בא כוחו המלומד של המערער כעיקר טיעונו, קרי, אי יכולתו הכלכלית של שולחו, אינו יכול לשמש אמת מידה. לכאורה, ואיני מדבר דווקא במקרה דנא, תיתכן סיטואציה שבה ייפסק סכום שבשעת פסיקתו אין החייב יכול לעמוד בו, ולימים ישתפר מצבו הכלכלי אם מהשתכרות ואם ממקור אחר, ויכולתו תשתנה... המחוקק קבע כאמור סכום מירבי. שעה שבית משפט – כבמקרה דנן – מתקרב בקביעתו לסכום זה, אין בכך דופי, שהרי לא בכדי קבע המחוקק את אשר קבע, וכדברי השופט ד' חשין בע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) "נזק כללי, וסבל בכלל זה, אין מוכיחים שיעורו, והוא עניין להערכתו של בית המשפט". וככל שהמדובר בגביה, גם אם זו נעשית בדרך גבייתו של קנס אין משמעה שליכולתו של החייב, אם אין ידו משגת, אין נפקות; לפי הוראות פקודת המסים (גביה) שעל פיה נגבים הפיצויים (סעיפים 77(ג) ו-70 לחוק), ובמיוחד לפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995; מרכז זה הוא הגובה את הפיצוי. לפי סעיף 5ב(א) רשאי המרכז לפי בקשת חייב 'לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחיה של התשלום כאמור'".

ט.

מן האמור עולה, כי אין פסול בקביעת פיצוי גבוה יחסית (ובענייננו לא הגיע לא למירב שבחוק ולא קרב לסכומי הגזילה), אף מקום שהיכולת הכלכלית אינה גבוהה.

י.

אשר לטענת המבקש לעניין פריסת החוב ומועד תשלומו, הכתובת המתאימה לכך היא, כאמור, המרכז לגביית קנסות בהתאם לסעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה – 1995, שכבר צוטט מעלה.

ט.

איני נעתר איפוא לבקשה.