רע"פ 3513/11 משה גוסי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 38238-09-10, כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 5.4.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה במחוז המרכז (תת"ע 3105-01-10, כבוד השופטת ט' אוסטפלד נאוי ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף ובנהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. הופעל כנגדו עונש מאסר על תנאי למשך שבעה חודשים שעמד תלוי כנגדו בעת ביצוע העבירה. בנוסף,

הוטלו עליו: שבעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בחופף לעונש המאסר על תנאי שהופעל, שבעה חודשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל לתקופה של 12 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של 10 חודשים. בית המשפט המחוזי מרכז דחה ערעורו של המבקש על חומרת עונשו. בדחיית הערעור, קבע בית המשפט כי גזר דינו של בית המשפט לתעבורה איננו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים אלו וכי אין מקום להתערבותו בעניין. עוד נקבע, כי לגופו של עניין העונשים שהוטלו על המבקש היו ראויים, בנסיבות, וכי לא היה כל פסול בעונש המאסר על תנאי שהוטל עליו במשפטו הקודם (והופעל בתיק זה), כשלא היה מיוצג על ידי עורך דין. זאת, קבע בית המשפט, כיוון שבתקופת משפטו טרם נכנס לתוקפו תיקון מס' 49 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולא הייתה קיימת חובת מינוי סניגור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי במסגרתה מלין המבקש על חומרת עונשו. לטענתו, במקרה זה עולה שאלה משפטית חשובה שראוי להידרש אליה בדיון שלישי שכן עונש המאסר על תנאי שהופעל כנגדו, ניתן במסגרת תיק בו לא זכה להיות מיוצג על ידי עורך דין. עוד הוא טוען, כי העונש שהוטל עליו אינו הולם את נסיבותיו האישיות וכי היה על בית המשפט להתחשב בהליך השיקום שעבר, בכך שקשיים כלכליים מנעו ממנו לחדש את רישיון הנהיגה וכעת הוא אוחז ברישיון נהיגה בר תוקף ובמעמסה הכלכלית שטומנים בחובם העונשים שהוטלו עליו.

לאחר שעיינתי בבקשות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 49 לחוק סדר הדין הפלילי, לא קמה חובה למינוי סניגור ומשכך, לא נפל כל פגם במאסר על תנאי שהוטל על המבקש במשפטו הקודם והופעל כנגדו בתיק זה. מה גם, שכפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, העונש שהוטל על המבקש במשפטו הקודם ניתן במסגרת הסדר טיעון, כאשר בית המשפט הלך לקראתו בהטילו עונש של מאסר על תנאי בלבד. משנותרו אך טענותיו של המערער ביחס לחומרת עונשו, אין כל עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. בייחוד כך, נוכח ההלכה לפיה טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)) וכאשר לא מצאתי, בנסיבות המקרה, כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

למעלה מן הנדרש, יוער כי ממילא לא מצאתי כי הייתה לו, לבית המשפט המחוזי, עילה להתערבות בעונשים שהוטלו על המבקש. נסיבותיו האישיות והליך השיקום שעבר נשקלו לזכותו ומצאו ביטויין בחפיפת עונש המאסר שהוטל עליו במסגרת תיק זה לעונש המאסר על תנאי שהופעל כנגדו. זאת, בניגוד לכלל הרגיל בעניין זה. בנוסף, המדובר הוא בעבריין תנועה רצידיבסט, שלא מצא כל הרתעה בהרשעות קודמות ובעונש המאסר על תנאי שעמד תלוי כנגדו. המבקש בחר לעשות דין לעצמו והמשיך לנהוג ברכבו ללא רישיון ופוליסת ביטוח תקפים. בנסיבות אלו, נראה כי הוטלו על המבקש עונשים הולמים ולמצער עונשים שאינם דורשים את התערבותה של ערכאת הערעור. מטעמים אלו, דין הבקשה להידחות אף לגופה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.