ע"פ 10239/09 דורי אברהם נ. מדינת ישראל

1.

בפניי מונח ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת.פ. 8759/08 שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר אשר נגזר על המערער עד למתן פסק דין בערעור.

המערער הורשע, על פי הודאתו, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו

בעבירות של גניבה והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. נגזר עליו עונש מאסר בפועל של 22 חודש, הכולל את הפעלתם של 4 מאסרים על תנאי. בית משפט השלום (השופטת ג' רביד) דחה את בקשת המערער לעיכוב עונש המאסר לצורך הגשת ערעור, תוך מתן תקופה קצרה להתארגנות. הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור על גזר הדין לצד בקשה לעיכוב ההליכים עד להכרעה בו. בית המשפט המחוזי (השופטת ח' כוחן) דחה את הבקשה מהנימוקים הבאים :"בהתייחס לעברו המכביד של המבקש, המאסרים על תנאי שהיו עומדים ותלויים נגדו והתסקיר הלא חיובי שהוגש לבימ"ש קמא, העונש שהושת על המבקש מאוזן ושקול. סיכויי הערעור נמוכים. לא זו אף זו, תקופת המאסר הינה ארוכה ויש להניח כי הערעור יישמע הרבה לפני תום תקופת המאסר". בהתאם, נקבע כי המערער אמור להתייצב לריצוי עונש המאסר בתאריך

23/12/09.

על החלטה זו הוגש הערעור הנדון.

2.

לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משלא ייחס משקל רב לנסיבות המקרה ובכללן: מהות העבירות בהן הורשע – המערער טוען כי נסיבות העבירות מצויות ברף התחתון חרף חומרתן; מועד ביצוע

העבירות – שנת 2007; הליכי שיקומו במרכז לטפול מתדון לנפגעי סמים – המערער מציין כי לראשונה בחייו הוא נקי מסמים ושיש לעודד זאת. מנגד, טענה באת כוח המדינה בדיון שנסיבות המקרה אינן חריגות ואינן מצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר. הודגש כי הערעור מופנה כלפי גזר הדין ושהערעור לא יתייתר הואיל ותקופת המאסר שנגזרה על המערער ארוכה - 22 חודש. באשר לסיכוי הערעור נטען כי העונש שהושת על המערער מאוזן ומתחשב בנסיבותיו האישיות. בכל הנוגע להליכי הגמילה, טענה באת כח המדינה כי מדובר בהליך ראשוני אליו נרתם המערער רק בשלב הטיעונים לעונש, כאשר התסקיר שהוגש לבית משפט קמא אינו מלמד על נכונות אמיתית מצדו לערוך שינוי בחייו. מעבר לכך, צוין שהמערער יוכל להמשיך בהליכי הגמילה בכלא.

3.

הלכה פסוקה היא כי "נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מייד לאחר מתן גזר הדין" (ראו למשל ע"פ 6458/07

ברדע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2007)). אף אם ישנם יוצאים מן הכלל, אין מקרה זה נמנה עמם. משקל הנסיבות בתיק אינו גובר על האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד

(2) 241 (2000) - להלן: הלכת שוורץ; ע"פ 9177/09 מאמון קסקס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.09)). לא מצאתי שנפלה טעות משפטית בתוצאה אליה הגיעו בתי משפט השלום והמחוזי. כפי שצוין, המערער הורשע על פי הודאתו בעבירת גניבה שעה שהיו תלויים ועומדים נגדו שלושה עונשי מאסר על תנאי בתקופות של 10 חודשים, 15 חודש ו-10 חודשים.

בית משפט השלום גזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים והפעיל את העונשים השונים באופן חופף, כך שסך הכול נגזרו עליו 22 חודש. התסקיר שהוזמן טרם גזר הדין לא היה חיובי. טענתו העיקרית של הסנגור היא שהמערער החל בטיפול דרך שימוש במתדון וכי הוא נקי מ"סמי רחוב" תקופה של כחודש. עם כל ההבנה לקשיים העומדים בפני משתמש בסם החפץ להיגמל, אין בתיאור האמור כדי להצדיק עיכוב ביצוע עונש המאסר. האינטרס הציבורי במקרה זה מחייב מנגנון ענישה יעיל, לרבות ריצוי מיידי של עונש מאסר. במסגרת בקשה זו, ומבלי להכריע לגופו של הערעור על פסק הדין, יש לזכור כי המערער אינו פנים חדשים לבית המשפט וכי על אף הזדמנויות שקיבל עבר את העבירה הנדונה שעה שתלויים ועומדים נגדו שלושה מאסרים מותנים. לכך יש להוסיף כי המערער הורשע על פי הודאתו ושעל פני הדברים נתן בית משפט השלום משקל של ממש לנימוקים לקולא. מהכיוון האחר, גם אם נניח שיש מקום להקל במידת מה בעונש – ושוב אינני קובע מסמרות בנדון –הימנעות ממתן עיכוב ביצוע לא תייתר את האפשרות לקיים דיון בערעור בנושא זה בהתחשב באורך תקופת המאסר.

הבקשה נדחית. המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר בתאריך 30.12.09 בשעה 12:00 במזכירות בית משפט השלום בתל אביב-יפו, וזאת כפי שנקבע בהחלטת בית משפט השלום. תנאי השחרור שנקבעו בתוקף עד להתייצבות המערער.