ע"פ 10273/04 דורון מאור נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.זהו גלגול שני של הפרשה נשוא האישום בבית משפט זה. המערער גרם למותה של ילדה שחצתה את הכביש במעבר חציה. גדר הספיקות הוא אם מדובר בעבירה של הריגה, כטענת המדינה או בעבירה של גרימת מוות ברשלנות כטענתו של המערער.

2.בהכרעת הדין הראשונה מיום 17.2.2004 הורשע המערער בעבירה של הריגה. דינו נגזר בסמוך לכך לחמש שנות מאסר מהן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, והוא נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמש-עשרה שנים.

3.המערער הגיש ערעור לבית משפט זה על הרשעתו ועל גזר הדין (ע"פ 2226/04). לאחר שמיעת טענות הצדדים החליט בית המשפט (הרכב השופטים: מ' חשין, י' טירקל ו-א' פרוקצ'יה) להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשמיעת טיעונים ולמתן פסק דין חדש לאחריהם. וכך קבע בית המשפט:

"שמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, ודעתנו היא כי בית-משפט קמא לא החיל כראוי את הדין כפי שנקבע לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין. בנוסף לכך, בית-משפט קמא לא קבע מימצאי עובדה כנדרש להחלתו של הדין.

בשים-לב לאמור אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא, ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לשמיעת טיעונים מפי באי-כוח בעלי-הדין באשר לדין החל; באשר לקביעת מימצאי עובדה הנדרשים להחלת הדין; ועל-פי אלה להכריע מחדש בנושא הדיון ובהתאם לעניין להוסיף ולשמוע טיעונים באשר לעונש. נדגיש כי מורים אנו על החזרת הדיון לבית-משפט קמא אך לשמיעת טיעונים (ולהכרעה מחדש) ולא לשמיעת ראיות."

4.בבית המשפט המחוזי טענו הצדדים את אשר טענו ובהכרעת דין שנייה חזר בית המשפט והרשיע את המערער בעבירת ההריגה. בית המשפט אימץ את גזר הדין הראשון תוך שהוא מציין כי יש לראות את הנימוקים שפורטו בגזר הדין הראשון כאילו הובאו בגזר הדין השני.

5.על הכרעת הדין השנייה ועל גזר הדין השני (המאמץ את גזר הדין הראשון) הוגש הערעור שלפנינו.

6.באירוע נשוא האישום נהג הנאשם בטרקטור חקלאי בשכונת עמישב בפתח-תקווה בסמוך לבתי ספר. במקום היה מעבר חציה ועל המדרכה עמדו ילדות שהיו בדרכן לבית הספר. בוריס טקץ', עובד מחלקת הבטיחות בעירייה, סייע לילדים לחצות את הכביש במעבר החצייה. הוא לבש אפודה זוהרת ובידו היה מוט שבקצהו תמרור עצור. לאחר שבוריס הושיט לעבר הילדות את התמרור שבידו, החלה אחת הילדות, הילה עמרני ז"ל, לחצות את הכביש במעבר החצייה. המערער פגע בה בטרקטור בו נהג וגרם במקום למותה.

7.בהכרעת הדין הראשונה קבע בית המשפט כממצא עובדתי שהמערער לא הבחין באיש הבטיחות, אך בהכרעת הדין השניה שינה בית המשפט את הממצא העובדתי שנקבע בענין זה. הפעם קבע, לאור עדותו של איש הבטיחות, כי מבטו הצטלב במבט עיניו של המערער: "אני קובע כי הנאשם הבחין באיש הבטיחות ולמרות זאת התעלם ממנו. בנסיבות אלה יש לדחות את טענת הנאשם שלא הבחין כלל באיש הבטיחות". לאור הממצא כי המערער הבחין באיש הבטיחות אולם התעלם ממנו לחלוטין קבע בית המשפט, כי המערער נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה הקטלנית גם אם קיווה כי יצליח למונעה. לאור האמור, כך הוסיף וקבע, הוכחה אצל המערער המחשבה הפלילית הנדרשת – מודעות לטיב המעשה לקיום הנסיבות לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, ולענין התוצאה - הוכחה פזיזות שבקלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית מתוך תקווה להצליח למונעה. את עיקר חיציו מפנה עו"ד לויתן נגד הממצא שבהכרעת הדין השנייה ולפיו המערער הבחין באיש הבטיחות. ודוק: עו"ד לויתן איננו טוען כי לאור הנחיות בית המשפט בערעור (שצוטטו לעיל) אסור היה לערכאה הראשונה לשנות את הממצאים שבעובדה שנקבעו בהכרעת הדין הראשונה. טענתו היא כי הממצא החדש שקבע בית המשפט איננו יכול לעמוד. לדבריו, עדותו של איש הבטיחות בענין "הצטלבות המבטים" יכולה להצביע על כך שאיש הבטיחות ראה את המערער אך לא על כך שהמערער ראה את איש הבטיחות.

8.שמענו את טענות הצדדים, והגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בממצא העובדתי שקבעה הערכאה הראשונה. מותר היה לערכאה הראשונה לסמוך על עדותו של בוריס בענין הצטלבות המבטים. זאת ועוד: עו"ד כהן, בא כוח המשיבה, הפנה תשומת לבנו לדברים שרשמה שוטרת מפי המערער מיד בסמוך לאירוע בדו"ח הפעולה ת/11. בדו"ח זה נרשם מפי המערער כי נסע עם הטרקטור וכי "כאשר היה כבר באמצע מעבר החצייה מסר שהבחור ממשמרות זה"ב של בי"ס העביר את הילדה במעבר החצייה...". המערער נחקר על דברים אלה שנרשמו מפיו. הוא מסר שהוא בטוח שלא ראה את איש הבטיחות. הוא זוכר את שיחתו עם השוטרת במקום התאונה שנרשמה במזכר ת/11. אשר לדברים הרשומים מפיו, לפיו ראה שאיש הבטיחות העביר את הילדה, השיב "לא זוכר שדיברנו על נושא כזה חוזר שלא ראיתי את בוריס". נראה לי כי בדברים שאמר המערער בסמוך לאחר התאונה וכפי שנרשמו בת/11 יש חיזוק של ממש לעדות איש הבטיחות.

9.עו"ד לויתן לא חלק על כך שאם אכן ראה המערער בפועל את איש הבטיחות כשזה האחרון מאפשר לילדים לחצות, מגבשים מעשיו את עבירת ההריגה לרבות היסוד הנפשי הנדרש (לענין היסוד הנפשי בעבירת ההריגה ראו בהרחבה ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מ"י , פ"ד נד (5) 80). על כן יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין השנייה.

10.שונים פני הדברים לגבי גזר הדין: בגזר הדין הראשון אותו חזר בית המשפט ואימץ בגזר הדין השני קבע בית המשפט לגבי אורך תקופת המאסר בעבירות הריגה:

"למרות רמת הענישה שהוצגה [מפסקי דין שהציגו הצדדים – מ' נ'], נראה כי יש לקבוע שמי שהורשע בהריגה ורשלנותו היא רשלנות רבתי, עונשו חייב להיות גבוה מעבר למקסימום הקבוע לצידה של העבירה של גרימת מוות ברשלנות, ועל כן יש לראות עונש זה כרף התחתון לרמת הענישה בגין הריגה תוך כדי שימוש ברכב.

לאור רמת הענישה שנקבעה עד כה, לא יהיה זה ראוי שהנאשם ישמש דוגמא להטלת עונש החורג מהרמה שנקבעה, אולם כאמור העונש הראוי אמור להיות גבוה מעונש המקסימום בגין גרימת מוות ברשלנות."

11.נראה לנו שבקביעתו ש"הרף התחתון" לעונש המאסר לריצוי בפועל בגין הריגה תוך כדי שימוש ברכב הוא שלוש שנים נתפס בית המשפט לכלל טעות. ענין ענין ונסיבותיו. אכן ישנם מקרים בהם ראוי להטיל עונש העולה על שלוש שנות מאסר, אך אין מקום לכלל הטכני שקבעה הערכאה הראשונה כאילו העונש של שלוש שנות מאסר הוא בגדר עונש מאסר בפועל חובה בעבירת הריגה תוך שימוש ברכב. נראה לנו כי תפיסה מוטעית זו השפיעה בפועל על רמת הענישה בעניינו של המערער. נתנו דעתנו לכל נסיבות הענין כפי שתוארו בגזר הדין של הערכאה הראשונה ועל ידי הצדדים בטענותיהם. המערער קיפח את חייה של ילדה שחצתה את הכביש במעבר חצייה בהליכתה לבית הספר לאחר שהתקבל אישור לעבור במעבר על ידי איש בטיחות. לכך שקופחו חייה של ילדה תמימה זו יש בוודאי ליתן משקל. מאידך, המערער נוהג מאז שנת 92' והוא נהג מקצועי. אין לחובתו הרשעות תעבורה משמעותיות. הוגשו לגביו המלצות שונות. המשפחה סובלת ממצוקה כלכלית ומתגוררת בבית אמו של המערער. שקלנו את כל נסיבות הענין ואנו מחליטים כי מתוך חמש שנות המאסר שהוטלו על המערער בערכאה הראשונה שלושים חודשים יהיו לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כשהתנאי הוא כפי שנקבע בערכאה הראשונה. את העונש הפסילה אנו מחליטים להעמיד על תקופה של עשר שנים.

12.המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית המשפט במחוזי בתל אביב-יפו ביום 3.4.2005 עד השעה 11:00. הערבויות הקיימות תמשכנה לעמוד בתוקף עד התייצבותו של המערער לריצוי עונשו כאמור.

היום, י"ד באדר א' תשס"ה (23.2.2005).

המישנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04102730_C03.doc עע

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il