פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
10546/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
מוראד זחאיקה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט
המחוזי בירושלים, מיום 24.11.08, בת.פ. 3100/07, שניתן על ידי כבוד השופטת אורית
אפעל גבאי
תאריך הישיבה:
ב' באדר התשס"ט
(26.02.09)
בשם המערער:
עו"ד בר חיים ראובן
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן:
עו"ד איתמר גלבפיש
גב' אדוה פרויד
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי המערער ואחיו זיאד קשרו עם שניים אחרים לפצוע את המתלונן – מהגת גאבר, ולגרום לו חבלה חמורה. את זממם הוציאו הקושרים אל הפועל ביום 4.2.06, בשעות אחר הצהרים. מרכב שחסם את דרכו של המתלונן, ירדו שני רעולי פנים אשר החלו להכות את קורבנם באגרופים ובמוט ברזל. בשלב זה הצטרפו המערער וזיאד לתוקפים, כשהם מזוינים בסכינים. המערער התכוון לפגוע במתלונן בפניו, אולם האחרון הצליח לאחוז בסכין ונפצע בידו. מאידך, לא הצליח המתלונן למנוע את דקירתו בצווארו על ידי זיאד.
זיאד נשפט בהליך אחר, ומכח הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות . בעקבות כך הוא נדון לעשרה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על-תנאי. לעומתו, טען המערער לחפותו, אולם לאחר שמיעתן של ראיות הוחלט להרשיעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה , לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המערער ל-20 חודשי מאסר, וששה חודשים מאסר על-תנאי. הערעור מופנה כנגד העונש, והטענה המרכזית המועלית בו מכוונת כנגד האבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין המערער לאחיו זיאד.
לא מצאנו בערעור זה ממש, באשר העונש שהושת על המערער קל הוא במידה מופרזת, עד שאיננו מהססים לקבוע כי הוא רחוק מלשקף מדיניות ענישה ראויה באירועי אלימות מסוג זה. גם בטענה בדבר חריגה מהכלל בדבר אחידות הענישה, לא ראינו עילה לשנות מגזר הדין. ראשית, משום שאת אשר אמרנו ביחס לקולת העונש של המערער, אנו אומרים ביתר שאת בעניינו של זיאד. שנית, הדגשנו בעבר כי הכלל בדבר אחידות בענישה אינו מראה פני הכל (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 738, 752 (2004); ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441 (2003)). כך או כך, זיאד "קנה" לעצמו יתרון בהשוואה למערער, שעה שבחר להודות בעובדות שיוחסו לו. אותן עובדות ביססו עבירה קלה יותר מזו בה הורשע המערער, ואת העניין הזה נימקה המשיבה במשפטו של זיאד בחולשתן של הראיות נגדו (ראו עמ' 6 לפרוטוקול הדיון). אכן, זכותו של המערער לכפור בעובדות המפלילות, ואך ברור הוא כי אין זוקפים עובדה זו לחובתו בעת גזירת העונש. אולם, אין הוא זכאי ליהנות מהקלה בעונש לה זכאי מי שחסך בהודייתו בזמנו של בית המשפט וזמנם של העדים, וכך נהג זיאד.
לסיכום, המערער היה מעורב באלימות מופלגת בחומרתה, ונוכח זאת לא מצאנו בטיעונים שהובאו בפנינו דבר המצדיק להקל עמו מעבר למה שעשה בית המשפט המחוזי.
הערעור נדחה.
ניתן
היום, ה' באדר התשס"ט (01.03.09)
.
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט