ע"פ 1844/11 מאיר לוסקי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת ד' עטר ) מיום 3.3.2011, שלא לפסול עצמה מלדון בת"פ 2212/08.

1.

נגד המערער ונגד 11 נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים האחרים ), הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בפתח-תקווה (ת"פ 2212/08), המייחס להם, בין היתר, עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וניסיון לקבל דבר במרמה (להלן: כתב האישום ). המערער, נאשם 1 בכתב האישום, הוצג בכתב האישום כמי שבמסגרת תפקידו כמפקח בניה בוועדה המקומית לתכנון ובניה "מצפה אפק" נטל חלק מרכזי בייזומן וביצוען של עבירות אלו. בכתב האישום מיוחסים לו רוב האישומים בפרשה. המערער כפר בעובדות כתב האישום והדיון בעניינו נקבע להוכחות.

טרם נקבע מועד הדיון להוכחות בעניינו של המערער, הורשע נאשם 8, שהואשם בצוותא חדא עם המערער, במסגרת הסדר טיעון ועל פי הודאתו בניסיון לקבל דבר במרמה. בית המשפט (השופטת ד' עטר ) שמע ביום 3.3.2010 טיעונים לעונש בעניינו של נאשם 8 וגזר את דינו (להלן: גזר הדין ). בגזר הדין קיבל בית המשפט את הסדר הטיעון בהתחשב בכלל הנסיבות בעניינו של נאשם 8, ובין היתר התייחס לחלקו הנטען של המערער בפרשה.

2.

ביום 3.3.2011, במסגרת ישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה בעניינו, ביקש המערער מבית המשפט (השופטת ד' עטר ) לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בכתב האישום. לטענת המערער, מגזר הדין עולה כי בית המשפט קבע ממצא עובדתי בעניינו של המערער שעה שגזר את דינו של נאשם 8. המערער טוען כי ממצא זה יש בו כדי לקבע את דעתו של בית המשפט כנגד המערער, ולמצער הוא מקים חשש ממשי למשוא פנים. המערער ביסס טענה זו על קביעותיו של בית המשפט, במסגרת תיאור טענות הצדדים בגזר הדין, ולפיהן:

"2. הצדדים עתרו לבית המשפט לכבד את הסדר הטיעון כמפורט בטיעוניהם דלעיל, כאשר אל מול הנסיבות לחומרה הדגישו את סך כל אלה שלקולא, את היות עניינו של הנאשם שבפני אירוע בודד מתוך פרשייה נרחבת כאשר הנאשם 1 שהינו עובד הציבור היה היוזם והרוח החיה מאחורי כל האישומים ופעל בדפוס פעולה דומה במספר רב של הזדמנויות."

וכן:

"5. משכך, שקלתי אל מול הנסיבות לחומרה את כלל אלה שלקולא. לרבות הודיית הנאשם אשר היה בה מעבר ללקיחת האחריות גם לחסוך בזמן שיפוטי יקר, את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות והעדר עבר מאוחר, ואת כלל טיעוני הצדדים באשר לנימוקים לקולא שהיו לנגד עיניהם בעת עריכת הסדר הטיעון לרבות חלקו המהותי של נאשם 1 בפרשייה וכן את אחידות הענישה והעונש אשר נגזר על מעורבים אחרים...".

המערער טוען כי דברים אלה מקימים חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט. מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשת הפסלות. לטענתה, על אף שעילת הפסלות הנטענת הייתה ידועה למערער כמחצית השנה הוא נמנע מהעלותה, ולפיכך יש לפוסלה מחמת שיהוי. לגופם של דברים טענה המשיבה כי גזר הדין אינו מעלה מסקנה כי ננעלה דעתו של בית המשפט. ההתייחסות למערער בגזר הדין הינה פועל יוצא של האשמה בצוותא של נאשמים, המותרת על פי דין, ואין בה כדי לגבש עילת פסלות.

3.

בהחלטתו מיום 3.3.2011, שניתנה במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת המערער. בית המשפט קבע, כי חרף העובדה כי עילת הפסילה נודעה למערער לכל המאוחר כבר ב-28.10.2010, העילה הועלתה בפני בית המשפט רק בבוקר המועד שנקבע לשמיעת הראיות ובחלוף ארבעה חודשים ממועד היוודעה. בית המשפט קבע כי די בשיהוי זה כדי להוביל לדחיית הבקשה. גם לגופם של דברים קבע בית המשפט כי דין הבקשה להידחות, שכן גזר הדין אינו מעיד שנתגבשה עמדה ביחס לאירועים המיוחסים למערער בכתב האישום ואינו קובע כל ממצא עובדתי. גזר הדין בעניינו של נאשם 8 ניתן במסגרת הסדר טיעון ולא נשמעו בו כלל ראיות, כל שכן לא נקבעו בו ממצאים עובדתיים. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא קם חשש אובייקטיבי למשוא פנים מצידו של המותב כלפי המערער.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, שב המערער וטוען כי קביעתו של בית המשפט בגזר הדין מעידה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בעניינו. זאת, מאחר ולשיטתו של המערער אימץ בית המשפט את האמור בטיעוני הצדדים בעניינו של נאשם 8 כנסיבות לקולא, ובכך קבע נפקות עובדתית אובייקטיבית המשחירה את אופיו של המערער בטרם התחיל הדיון בעניינו.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. מקובלת עלי מסקנת בית המשפט באשר לשיהוי בהעלאת טענת הפסלות מצד המערער. יתר על כן, גם לגופם של דברים, הלכה היא כי אין בעובדה שבית המשפט הכריע בעניינם של מספר מעורבים בפרשה, כשלעצמה, כדי לבסס עילה לפסילת בית המשפט מלדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה (ע"פ 1976/03 בכור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2004);

ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2000); ע"פ 7911/08 טהא נוסייבא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 306-304 (2006)). כך בדרך כלל, וכך בנסיבות העניין, במיוחד נוכח העובדה שההליך בעניינו של נאשם 8 הסתיים בהסדר טיעון, מבלי שנוהל משפט הוכחות ומבלי שבית המשפט נצרך לקבוע ממצאים עובדתיים בעניין (ע"פ 4670/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2008); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2003); ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2000)).

אמנם, יתכנו מקרים בהם הרשעת חלק מהמעורבים תלווה בקביעות ואמירות שיש בהן כדי ליצור, מבחינה אובייקטיבית, חשש ממשי למשוא פנים, ולפיכך תקים עילת פסלות (ע"פ 25/86 אלדג'ם נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(1) 163 (1986); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2003); ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2000)). עם זאת, מקרים אלו חריגים ונדירים, ואין המקרה שלפניי מנוי בגדרם. בנסיבות העניין, מבוססת בקשת הפסלות על התייחסות של בית המשפט בגזר הדין לטיעוני הצדדים לעונש, ללא דיון לגופו של עניין ומבלי שנקבע ממצא עובדתי ביחס למערער. גם האמור בגזר הדין באשר לחלקו של המערער בפרשה מבוסס על טיעוני הצדדים, ואין עסקינן במסקנה אליה הגיע בית המשפט מתוך עיון בחומר הראיות המונח לפניו; שכן, כאמור, גזר דינו של בית המשפט התבסס על כתב האישום והודעת נאשם 8 בלבד. משלא התנהל כל משפט הוכחות בהליך האמור אין בקביעה שבגזר הדין כדי להעיד כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באשר לחלקו של המערער בפרשה (ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2000)). כפי שנפסק בע"פ 25/86 אלדג'ם נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(1) 163 (1986):

"... הן בעת הכרעת הדין והן בעת גזירת העונש עלול בית המשפט לכלול בדבריו הערות, הנוגעות לנאשם האחר. למותר להוסיף שיש לצמצם ככל האפשר כל התייחסות לנאשם אחר, שטרם הורשע או זוכה, אך לפעמים מדובר על מעשים או על מחדלים כה שלובים, עד שמן הנמנע הוא שבית המשפט לא ייגע בדבריו מכל וכל בנאשם, שמשפטו טרם נסתיים. זהו הכרח בל יגונה, ואין הוא עילה לפסילת שופט. כפי שהשופט יכול לדון במשפטיהם של נאשמים אחדים בצוותא, כך הוא גם מסוגל להבחין בין הכרעתו לגבי הנאשם האחד לבין המסקנות אותן הוא עומד להסיק לגבי נאשם אחר. מצב כמתואר מתעורר, גם כאשר המשפט מתנהל בחלקו בצוותא ובחלקו בנפרד".

לפיכך, אין בהתבטאותו האמורה של בית המשפט כדי ללמד כי התגבשה אצלו דעה מוקדמת באשר לחלקו של המערער במעשים המתוארים בכתב האישום, הגם שככלל מן הראוי להימנע ככל הניתן עת ניתן גזר דין מלהתייחס לנאשם אחר שעניינו טרם נידון. חזקה על בית המשפט אשר טרם הובאו בפניו ראיות לפרשיה זו, כי מקצועיותו תאפשר לו להבחין בין הכרעתו לגבי נאשם 8 לדיון בעניינו של המערער (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329, 334 (1997); ע"פ 4849/03 שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003)).

אשר על כן, הערעור נדחה.