ע"פ 7911/08 טהה נסובייא נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' דותן-אב"ד , ד' גנות ו ש' שוחט ) מיום 14.9.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בתפ"ח 1008/07.

1.

נגד המערערת ונגד שלושה נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים האחרים ), הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 1008/07), המייחס להם, בין היתר, עבירות של קשירת קשר, גניבה, איומים והריגה (להלן: כתב האישום ). לפי כתב האישום, קשר רומנטי שנרקם בין המערערת לבין נאשם 3, הוביל לשרשרת אירועים שבסופה נורה בעלה של המערערת בידי נאשם 1.

במסגרת הסדר טיעון ועל פי הודאתם, הורשעו נאשמים 2-1 בהריגה, ובעבירות נוספות שיוחסו להם בכתב האישום. נאשם 3 הודה אף הוא, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום, אך טען כי אין להרשיעו בהריגה אלא בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות. ביום 28.4.2008 הכריע בית המשפט (השופטים ש' דותן-אב"ד , ד' גנות ו ש' שוחט ) במחלוקת המשפטית בין הצדדים, והרשיע את נאשם 3 בהריגה. כן הורשע נאשם 3 על פי הודאתו בעבירות נוספות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 10.9.2008 גזר בית המשפט (השופטים ש' דותן-אב"ד , ד' גנות ו ש' שוחט ) את דינם של הנאשמים האחרים, והשית עליהם עונשי מאסר בפועל (להלן: גזר הדין ).

2.

ביום 14.9.2008, במסגרת ישיבת הוכחות בעניינה, ביקשה המערערת מבית המשפט (השופטים ש' דותן-אב"ד , ד' גנות ו ש' שוחט ) לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בכתב האישום. לטענת המערערת, עולה מגזר הדין כי לדידו של בית המשפט היה לה אינטרס לאיים על המנוח. המערערת ביססה טענה זו על קביעתו של בית המשפט, במסגרת תיאור הרקע העובדתי בגזר הדין, ולפיה:

"התפתחה מערכת יחסים רומנטית בין נאשמת 4 [המערערת – ד. ב.] לנאשם 3, והשניים ביקשו לגרום לאקרם [בעלה המנוח של המערערת – ד.ב.] לגרש את נאשמת 4 באמצעות איומים".

לטענת המערערת, דברים אלה, יחד עם גזירת דינם של הנאשמים האחרים, מקימים חשש למשוא פנים מצד בית המשפט. בבקשתה, ציינה המערערת כי היא מודה בקשר הרומנטי בינה לבין נאשם 3, אך מכחישה כי ביקשה לגרום לבעלה לגרשה באמצעות איומים. לפיכך, עלול הרקע העובדתי, כפי שמופיע בגזר הדין, לגרום לגיבוש דעה קדומה אצל בית המשפט.

בהחלטתו מיום 14.9.2008, שניתנה במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת המערערת. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי אין במערכת היחסים שבין המערערת לבין בעלה המנוח כל רלוונטיות לעניין הרשעתה, ומכאן שאין בדברים שנאמרו בגזר הדין כדי להצביע על גיבוש עמדה או דעה כלשהי ביחס למעורבותה באירועים המתוארים בכתב האישום.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורה, שבה המערערת וטוענת כי התבטאותו של בית המשפט, לפיה ביקשה לגרום לבעלה המנוח לגרשה באמצעות איומים, מעידה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בעניינה. זאת, בית היתר, נוכח הקושי להפריד בין חלקה של המערערת במעשים המתוארים בכתב האישום, לבין חלקם של הנאשמים האחרים.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי אין בעובדה שבית המשפט הכריע בעניינם של מספר מעורבים בפרשה, כשלעצמה, כדי לבסס עילה לפסילת בית המשפט מלדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה (ע"פ 1976/03 בכור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2004);

ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 729, 731 (1996); ע"פ 4670/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 305-304 (2006)). במיוחד נכון הדבר כאשר ההרשעה היא על פי הודאת המעורבים האחרים, והיא נסמכת על כתב האישום בלבד, כך שלא נוהל משפט הוכחות בפני בית המשפט (ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2003); ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2000)). הלכה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 155(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המאפשר בנסיבות מסוימות להמשיך ולדון בעניינו של נאשם, גם כאשר מי שהואשם עמו הורשע ודינו נגזר.

דיני הפסלות – המבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה, מבוססים על תפיסה של אובייקטיביות שיפוטית ומראית פני הצדק. בגדרם של אלה, חזקה כי בית המשפט הינו גורם מקצועי, אשר מקצועיותו תאפשר לו להתעלם ממידע אשר הגיע לידיו, אם אינו רלוונטי למקרה העומד להכרעתו (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329, 334 (1997); ע"פ 4849/03 שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003); ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 345, 352 (1991)). אמנם, בנסיבות מסוימות תהווה הרשעת חלק מהמעורבים עילה לפסילת בית המשפט, מקום בו, מבחינה אובייקטיבית, קיים חשש ממשי למשוא פנים בעניינם של המעורבים האחרים (ע"פ 6725/04 מלכה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.8.2004); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2003); ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 9.7.2000)). עם זאת, מקרים אלה חריגים ונדירים הם, ואין המקרה שלפניי נכלל בגדר מקרים אלה. בנסיבות העניין, מבוססת בקשת הפסלות על התבטאות יחידה של בית המשפט, במסגרת הרקע העובדתי שבגזר הדין, וללא דיון לגופו של עניין. לפיכך, אין בהתבטאותו האמורה של בית המשפט כדי ללמד כי התגבשה אצלו דעה מוקדמת באשר לחלקה של המערערת במעשים המתוארים בכתב האישום.

אשר על כן, הערעור נדחה.