ע"פ 1980/00 בעז קדמי נ. מדינת ישראל

1.ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, מיום 7.3.00, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המערער.

2.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות. ביום 9.2.00 נערך דיון הוכחות בתיק. עם סיום הישיבה, ביקש בא-כוח המערער כי יזומן אחר מעדי התביעה בשנית וזאת נוכח היעדרותו של המערער עצמו מישיבה זו. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע הדיון לחקירה נוספת של העד. בתום הדיון האמור, ביום 17.2.00, ביקש שוב בא כוח המערער בשם המערער, כי העד יזומן שוב להשלמת חקירתו הנגדית. בית המשפט הסכים לבקשה אך ציין, כי החקירה תוגבל אך לשאלות הבהרה. כמו כן הוסיף, כי:

"על פי התרשמותי, הנאשם מכתיב לסניגוריו באיזה אופן לנהל את התיק, איזה שאלות להציג לעדים ובאיזה אופן. בהקשר לכך אמרתי לב"כ הנאשם, כי מאחר ואני מכירה את הטיפוס הזה, הכוונה לנאשם, לא אתיר הצגת שאלות זהות לאלו שנשאלו הדיון שבו הוא לא נכח".

יצויין, כי דברים אלו לא נרשמו בתחילה בפרוטוקול, אלא לאחר בקשה מפורשת של המערער בנדון.

3.ביום 24.2.00 ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלישב בדין בעניינו. לטענתו, עצם הצמצום של חקירת העד ל"שאלות הבהרה" אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה מיום 9.2.00, שהתירה את החקירה הנוספת. כמו כן - ובעיקר - התבטאותו של בית המשפט באשר להיות המערער "הטיפוס הזה" פוגעת במערער, בכבודו ובניהול תקין של הדיון. זאת ועוד: יש באמירה זו משום הבעת עמדה ברורה באשר לדרך ניהול הגנתו של המערער. הדברים היו, כך נטען, בוטים ונחרצים ויש בהם חשש ממשי למשוא פנים. בנוסף, חשש ממשי למשוא פנים מצוי היה גם במעורבותו של בית המשפט בדיון ובשאלות ששאל, תוך גילוי יוזמה ומעורבות יתירה.

4.בהחלטתו מיום 7.3.00, דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט הסביר, כי אמירתו לגבי הנאשם כ"טיפוס הזה" באה נוכח התערבות יתירה של המערער בדיון ואף חשש שהוא מכתיב לבאת כוחו כיצד לנהל את התיק. בית המשפט הוסיף, כי:

"אני ערה לכך, כי הערתי היתה סרת טעם ואני מצירה על כך, אך יש להתייחס אל ההערה בהקשר הנכון. ההערה שהערתי אינה מתייחסת למהות התיק או לאשמתו או אי אשמתו של הנאשם ואין היא מרמזת על דעה קדומה או לחשש [כך במקור], ממשי למשוא פנים."

גם בהצגת שאלות והתערבות בדיונים, לא ראה בית המשפט משום חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות המקרה.

5.בערעורו בפני חזר וטען המערער כי צירוף הנסיבות שבפני מלמד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים שיש בו כדי לחייב את פסילת בית המשפט הדן בעניינו. התבטאויות כב' השופטת והתערבותה במהלך הדיון, כך נטען, מגבשים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתה. יצויין, כי בענין זה מפנה בא כוח המערער לפרוטוקול הדיון, אולם לא צירף הוא את הפרוטוקול בשלמותו.

6.עיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים. נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. בפתח הדברים יודגש, כי אף אני סבור כי התבטאותה של כב' השופטת לא היתה במקומה ומוטב היה לו לא נאמרה כלל. זו היתה גם עמדתה של באת כוח המשיבה, בערעור שבפני. כך סברה גם כב' השופטת, בהחלטתה נשוא ערעור זה. אכן, היושב בדין נדרש לא אחת לאורך רוח וסבלנות. ישיבתו בדין, והאמון שניתן בו על ידי הציבור בכלל ובעלי הדין בפרט, מחייבים את השופט לנהוג במתינות ובכבוד כלפי העומדים בדין והעומדים לדין. ההתבטאות שבפנינו אינה ראויה לא בתוכנה ולא בהקשרה. אולם, בכך אין כשלעצמו בכדי להביא לפסילתה של כב' השופטת. הדברים נאמרו בהקשר בקשתו של המערער לזימון נוסף של עד התביעה. אין בהם התייחסות כוללת לנאשם או לעובדות הנטענות בכתב האישום. בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות, חלקה כב' השופטת שבחים לדרך בה מתנהלת הגנתו של הנאשם - המערער. היא חזרה בה מהתבטאותה. סבורה היא, כי אין בנדון חשש ממשי למשוא פנים. אף אני סבור כן (ראו והשוו: ע"פ 5/82 אבו חצירה נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247). מן המחומר שבפני עולה, כי גם באשר למעורבותה של כב' השופטת אין בנסיבות המקרה משום חשש ממשי למשוא פנים (ראו והשוו: ע"פ 3715/98 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על כן, דין הערעור להדחות.