ע"פ 1982/06 מוג'אהד דוקאן נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, אזרח ישראלי יליד 1986, בתפ"ח 1198/04 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים טימן, שפירא וברוש) ביום 19.1.06, לאחר שהודה בכתב אישום מתוקן בשנית בעבירות של קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה (סעיף 92 יחד עם סעיף 99 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ומגע עם סוכן חוץ (סעיף 114(א) לחוק העונשין). בעקבות הסדר טיעון, שלפיו עתרה התביעה להטיל על המערער חמש עשרה שנות מאסר, והסניגוריה טענה טיעון פתוח, הוטלו על המערער חמש עשרה שנות מאסר בפועל מיום מעצרו, וכן מאסר על תנאי של שנתיים לשלוש שנים על עבירה מאלה שבהן הורשע ועבירות לפי פרק ז' לחוק העונשין.

ב.הפרשה בה מדובר תוארה בכתב האישום בו הודה המערער, וזו תמציתה: המערער, יליד מחנה הפליטים בלאטה בשכם, קיבל עם משפחתו אזרחות ישראלית בשנת 2000 ועבר לטייבה, אך שמר על קשרים עם אנשים בבלאטה, אף שידע שהם "מבוקשים", חברי ארגון הטרור "חללי אל-אקצא". ב-2004 נתבקש על-ידי "מבוקש" אחד להחדיר מטען חבלה לישראל, ואחר כך פגש "מבוקש" אחר ונתבקש להחדיר שלושה מטענים לביצוע פיגוע ברכבת ישראל; הוא הציע, במקום החדרת המטענים לקרונות ומחשש פן לא יספיק לצאת, להניחם על מסילת הרכבת. בהמשך הוסבר לו כי יהא עליו לחבר למטעני החבלה מכשירי טלפון נייד, ולפוצצם באמצעותם מרחוק. סוכמה שיטת ההעברה בתוך ישראל, לאחר שהמבוקש יעביר את המטענים במחסום. אחרי כן גייס המערער אדם אחר לסייע (נאשם 2 בכתב האישום), וסוכמה שיטת הפעולה. הנאשם השני אף הציע כי המטענים יונחו בבנייני "עזריאלי". הקשר עם אותו שותף נותק, מששמע הלה כי המערער פנה לאדם נוסף. אכן פנה המערער לפלוני אחר (הוא הנאשם 3) וביקש סיועו, והלה ביקש לקבל בתמורה אחד המטענים. סוכמה שיטת ההעברה לאחר שיגיעו המטענים לישראל, והמערער קיבל הודעות כי המטענים מוכנים, אך יום לפני ההעברה נעצר והתכנית סוכלה.

ג.(1) בטרם גזר את הדין עיין בית המשפט המחוזי בתסקיר שירות המבחן למבוגרים בנוגע למערער, בו תואר רקע משפחתי קשה, של אב אלים, וכן נמסר כי המערער פירנס את המשפחה תוך עבודה כפועל ניקיון בנתניה. תואר מפי המערער ניכור חברתי ובידוד בו סבל בטייבה, ומכאן המשך קשריו בבלאטה, וכן דווחה התמכרותו לסמים קלים ולאלכוהול. המערער נטל אחריות על מעורבותו בתכנון הפיגוע, אך התקשה ליטול אחריות על כוונת המימוש. לדבריו פעל מתוך מניע כלכלי, משהובטחה תמורה גבוהה; שירות המבחן ציין קושי בהתמודדות עם נסיבות החיים, אך בשל חומרת העבירה, לא ניתנה המלצה טיפולית. המערער הביע חרטה וביקש סליחה בפני בית המשפט.

(2) בגזרו את הדין ציין בית המשפט כי המדובר בעבירות מן החמורות בספר החוקים, "והן בנפשנו. עבירות מסוג זה מחייבות ענישה קשה, ממשית וכואבת, אשר תרתיע עבריינים פוטנציאליים מליטול חלק במישרין או בעקיפין במעשי טרור". בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון ונתן לו תוקף, בציינו את המדיניות השיפוטית באשר להסדרי טיעון ככלל (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, השופטת – כתארה אז – ביניש), וקיבל את עמדת התביעה בתיק "אשר אף אם היא נוטה לטעמנו לקולא, היא משקפת את שיקולי הענישה, ומאזנת בין חומרת העבירות, נסיבות המקרה, הודאתם של הנאשמים, ציפיותיהם והאינטרס הציבורי". צוינה חומרת המעשים, "יהיו מניעיהם אשר יהיו, כלכליים או אידיאולוגיים", ונאמר לגבי המערער: "תכניתו המתועבת והנקלית של דוקאן, לגרום למרחץ דמים של אזרחים ישראלים חפים מפשע, החלה לקרום עור וגידים וסוכלה רק בדרך נס, משום שנעצר". לא נתקבלה טענת המערער כי התכנית נותרה במישור המילולי, שכן לא חרטת המערער סיכלה אותה אלא מעצרו. עוד נאמר, כי "לא נוכל להתעלם מהפרת חובת הנאמנות של הנאשמים, אזרחי ותושבי ישראל, אשר פעלו כאויבים מבית"; אך הובאה בחשבון לגבי שני הנאשמים שדינם נגזר יחד, הודאתם והתקוה כי חרטתם חרטת אמת, וכן נלקח בחשבון גילם הצעיר.

(3) לקראת הדיון הוגש לנו תסקיר משלים של שירות המבחן. המערער מסר לשירות כי אינו צורך סמים מזה כשנתיים, וחזר על המניע הכלכלי לביצוע העבירה בשל מצוקת המשפחה. תפקידו בבית הסוהר תקין.

(4) בפנינו טען בא כוח המערער - כפי שנטען בבית המשפט קמא - כי התכנון והביצוע בעבירות לא התקדמו עד תום, ונותרו ברמה המילולית ובהכנה; עוד נאמר כי הנסיבות האישיות מיוחדות, וכי עסקינן באדם נורמטיבי שהיה במצוקה, כעולה גם מן התסקיר; קיצור תקופת המאסר יעזור למשפחתו הסובלת.

(5) נציגת שירות המבחן ציינה, כי השירות התרשם שהמניעים לעבירה היו מצוקה ותחושת דחיה יותר מאשר אידיאולוגיה, אך המענה שבידי השירות להציע אינו מתאים לסוג העבירות - נוכח המסוכנות.

(6) בא כוח המדינה טען כי חלקו של המערער היה מרכזי בתכנון של פיצוץ רכבת, וברור מה גדול יכול היה מניין ההרוגים להיות; לא היתה חרטה בטרם הפיגוע, אלא המערער נעצר על-ידי כוחות הביטחון, ויש לזכור כי המדובר באזרח ישראל.

ד.(1) לאחר העיון אין בידינו להיעתר לערעור. אך למותר יהיה להכביר מלים על חומרת העבירות בהן מדובר; מי ישור את האסון שיכול היה להתרחש אילו ביצע המערער את זממו. אין אדם אנושי והגון, יהא אשר יהא, היכול לומר כי מניע כלשהו, יהא אשר יהא, מצוקה כלכלית או אידיאולוגיה מרושעת ושונאת אדם, מצדיק עבירות כאלה. בית המשפט המחוזי ציטט את דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 3289/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר כי "יש להדגיש בעוצמה הנדרשת את מסר ההרתעה מפני כל סוג של שותפות בתכנון וביצוע של מעשי דמים, פרי מניעי טרור, המכוונים כלפי כל אדם בישראל". בע"פ 2131/03 לטיפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר מפי השופט לוי "התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכל, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם...". דברים אלה כוחם יפה גם כיום.

(2) במקרה דנא אישר בית המשפט את הסדר הטיעון, אף כי סבר כי הוא נוטה לקולה. ציפיות המערער לא יכלו שלא לכלול, מטבע הדברים, גם הטלת העונש המירבי שביקשה התביעה, קרי, חמש עשרה שנה, כפי שאירע. הדעת נותנת כי המערער צריך היה לחשוב על משפחתו בטרם יצא לדרך נפשעת. בעינינו נודע משנה חומרה לכך שמי שקיבל אזרחות ישראלית, על כל הזכויות שהיא מקנה, מעל בזדון בחובה הבסיסית הבאה עמן. למזלו ולמזלנו עשתה מערכת הביטחון את מלאכתה ומנעה את הפשע. נוסיף, כי מקוים אנו שחרטת המערער כנה, וכי יבוא יום ובו ישתחרר ממאסרו, ועדיין יהא בגיל צעיר למדי ויוכל לשקם את חייו ולשוב למסלול נורמטיבי.

(3) לא נוכל איפוא להיעתר לערעור.