ע"פ 2131/03תגריד (לטיפה) בת מחמד סעדי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש נגד המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי החל מסוף שנת 2001 קיימה המערערת קשר עם תושב חברון, חבר בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בחודש מרץ 2002 סיפר אותו אדם למערערת על כוונתו לבצע עם חבריו פיגועי טרור כנגד מטרות ישראליות, אשר יכללו גם את שיגורן של מפגעות-מתאבדות, ועל כן ביקש מהמערערת לסייע לו בהחדרת המחבלות לישראל, ובאיסוף מידע על מקומות הומים באדם. בחודש אפריל של אותה שנה, גייס אותו אדם בחורה לשם ביצועו של פיגוע, והוא קבע מפגש בינה למערערת כדי שזו תוביל את המפגעת מירושלים לחיפה שם היתה אמורה המחבלת לבצע את זממה. אולם שעות ספורות לפני קיום המפגש, הודיעה המערערת כי לא תוכל להגיע אליו עקב אשפוזה של אמה בבית חולים, ובתגובה נאמר למערערת כי חרף זאת יוצא הפיגוע לפועל, והמערערת אף שוחחה עם המפגעת בטלפון וברכה אותה לשלום. ביום 12.4.02 הוחדרה המפגעת לישראל, ובדרכה לזירת הפיגוע שבה ושוחחה עם המערערת בטלפון. באותו יום בסביבות השעה 16.00 פוצצה אותה אשה את עצמה בשוק מחנה יהודה בירושלים, וגרמה למותם של שישה אנשים ולפציעתם של עשרות. בכתב האישום נטען עוד, כי גם לאחר הפיגוע הוסיפה המערערת לקיים קשר טלפוני עם איש ארגון הטרור, ואת חדרה קישטה בדברי הלל למפגעת-המתאבדת.

ביום 10.11.02 הודתה המערערת בעובדותיו של כתב האישום, ובעקבות כך הורשעה בעבירות של מגע עם סוכן חוץ וחיפוי, עבירות לפי סעיפים 114, 95 ו-99 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרת הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המדינה למאסר אשר לא יעלה על שמונה וחצי שנים, בעוד שבא-כוח המערערת היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. בסופו של יום גזר בית המשפט למערערת שש שנות מאסר, וכן שלוש שנות מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, אשר תחילת מניינן ביום שחרורה של המערערת מהכלא.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש, ונקדים ונאמר כי לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערב בו. בא-כוחה המלומד של המערערת, עו"ד זאהי אסכנדר, אשר טען לטובת שולחתו את כל אשר ניתן לטעון, פתח את דבריו באומרו כי המעשים להם נתנה המערערת את ידה אינם מקובלים על מרבית החברה הערבית בישראל, ובדיעבד גם המערערת מכה היום על חטא. דברים אלה ראויים להערכה, גם אם רק טבעי הוא שאזרח החייב אמונים למדינת ישראל צריך להדיר רגליו מחברתם של אלה הזורעים מוות והרס בקרבנו, ושלעיתים קרובות פגיעתם אינה מבחינה בין יהודים לערבים. מאידך, אין בידנו להסכים לטענת בא-כוחה של המערערת, כי אין להפריז בחלקה של שולחתו באירועים הואיל והוא שקול כנגד חלקה של אחותה. זו האחרונה, אשר שמעה מפיה של המערערת על הפיגוע העומד להתרחש, הובאה לדין באשמה אי-מניעתו של פשע, ונגזרו לה שישה עשר חודשי מאסר. מעורבותה הפלילית של המערערת שונה בתכלית, הן מבחינת היקפה, ובעיקר משום חומרתה. מגעיה עם איש ארגון הטרור נמשכו זמן ניכר, ולשיאה הגיעה פעילותה הפלילית בימים אשר קדמו לביצוע הפיגוע. בשלב זה, אם היתה המערערת יוצרת קשר עם גורמי הביטחון, אמנם אין זה בטוח שהפיגוע היה נמנע, אולם היה לפחות סיכוי סביר שכך יקרה. מכאן, שלפחות נכון לאותה עת, השלימה המערערת עם אותו מעשה נבלה שגרם למותם של אזרחים חפים מפשע, חיפתה עליו, ומותר גם להוסיף כי רצתה בו, ואין כמו התנהגותה לאחר מעשה כדי ללמד זאת.

התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכול, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים, ומנקודת השקפה זאת לא זו בלבד שאין בעונש פן של חומרה אשר יצדיק את התערבותנו, אלא אף נכון לומר כי הוא מתון במידה אשר עלולה להחמיץ את מטרת ההרתעה.

מכאן דעתנו כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.