ע"פ 2292/05 חסן (איאד) בכרי נ. מדינת ישראל

משלים

השופט א' רובינשטיין:

א.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אלרון) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונדון לארבעים ושמונה חודשי מאסר, מתוכם 42 בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים.

ב.על פי כתב האישום היה בין המערער ונאשם נוסף, ויסאם בכרי, לבין המתלונן סכסוך הנוגע ליחסי המתלונן עם אחותו של המערער. עקב זאת, הגיעו המערער והנאשם האחר למקום שהייתו של המתלונן, ברכב בו נהג הנאשם האחר. המערער היה חמוש בסכין ארוכת להב. הוא דקר את המתלונן באיזור אוזן ימין בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. נגרם חתך רוחבי עמוק ומדמם באיזור אפרכסת ימין, והמתלונן אושפז. אחר כך נמלט המערער ברכב הנאשם הנוסף. יצוין כי על הנאשם הנוסף – שהורשע לפי הודאתו בסיוע לחבלה חמורה – נגזרו 16 חודשי מאסר, מתוכם 6 לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

ג.המערער כפר בכתב האישום והעלה טענת אליבי, אך הורשע בדין לאחר ניהול ראיות. בגזר הדין הודגש הצורך לראות בחומרה מעשה אלימות מתוכנן, שכלל הצטיידות בסכין ארוכת להב, ושיכול היה להסתיים באורח קשה בהרבה; וכן הצורך להילחם בתת-תרבות הסכין. עם זאת ציין בית המשפט את הרקע למעשה בו הורשע המערער, שגם תואר בהכרעת הדין, ועניינו טענת המשפחה בדבר התאנותו של המתלונן לאחות המערער, והוסיף כי אינו מטיל ספק בכאבו של אבי המערער בהקשר זה והצורך שחש לאחר שסבר כי לא היה מענה הולם לפניותיהם למשטרה. בית המשפט הבחין בין המערער לנאשם האחר, וסבר כי יש להטיל על המערער עונש מאסר הולם בשל השיקולים לחומרה, אך התחשב בגילו הצעיר (26) בעת ביצוע העבירה ובהיעדר עבר פלילי, וגזר את הדין כאמור.

ד.הערעור בפנינו הוגש מעיקרו על הכרעת הדין ועל גזר הדין כאחד. ביום כ' בסיון תשס"ה (27.6.05), לאחר שמיעת הטיעונים, לא נעתרנו לערעור על הכרעת הדין, בהיותו מבוסס על הכרעה עובדתית מובהקת שאליה הגיע בית המשפט קמא על פי התרשמותו מן הראיות. ואולם, באשר לעונש סברנו כי יש מקום לקבלתו של תסקיר שירות המבחן.

ה.לפי התסקיר שהוגש לנו הכחיש המערער באוזני שירות המבחן מעורבות בתיק, וחזר על הטענה כי אחותו סבלה מהטרדות מצד המתלונן, שתקף אותו ואת אחיו ואיים עליהם אך חרף תלונות במשטרה לא ננקטו צעדים כלפיו. באשר להתנהגותו של המערער בכלא, נמסר כי היא יציבה, ללא בעיות משמעת, וכי אין לו – על פי ההתרשמות – דפוסים עברייניים. יצוין כי המערער "מתקשה להתחבר למשמעות העבירה", ואינו מעוניין בטיפול. לפיכך לא ניתנה המלצה טיפולית.

ו.(1) בא כוח המערער ביקש להקל בעונשו כיוון שאינו שייך לתרבות עבריינית, ונוכח הרקע למעשה. עוד הוסיף, כי פציעת המתלונן לא היתה חמורה.

(2) באת כוח המדינה הדגישה את המשך הכחשתה של העבירה על-ידי המערער, וכן הטעימה את התכנון המוקדם של העבירה ואת הצורך להחמיר בענישה כנגד שימוש בסכין.

(3) בית משפט זה כבר גילה דעתו השכם והערב באשר לצורך להחמיר בתופעות הסכינאות, שהפכו חזון נפרץ. לדידי גם אין ליתן יד למענה אלים למצוקות משפחתיות, וגם אם חשה משפחה מצוקה לאורך זמן, האלימות, והסכין בתוכה, אינה דרך לפתרון סכסוכים. עם זאת מצאנו לנכון, לא בלי לבטים, להתחשב בעברו הנקי של המערער ובחייו הנורמטיביים וליתן ביטוי לכך ולסיכוי לעתיד על-ידי הפחתת המאסר בפועל ל-32 (במקום 42) חודש; העונש הכולל יישאר על כנו, כך שהמאסר על-תנאי יעמוד על 16 חודש, בתנאים שקבע בית המשפט קמא. אין לראות בכך משום גישה מקלה מצדנו לחומרת העבירה ולצורך במאבק בלא לאות בתופעת הסכינאות; ואולם, הענישה בכל מקרה נמדדת, בנוסף למדיניות שיפוטית, על פי נסיבותיו האינדיבידואליות, ואלה הצדיקו לדעתנו הקלה מסוימת במקרה זה. אנו מקוים שהמערער יתן אל לבו את לקחי המעשה, וימשיך לאחר שחרורו בחיים נורמטיביים ומועילים, ללא עבירות נוספות.