ע"פ 2292/05 חסן (איאד) בכרי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) ו-(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977. בפרק העובדות שבכתב האישום נטען, כי בין המערער והנאשם האחר בפרשה, וויסאם בכרי, מחד, ומוראד חסארמה (להלן: "המתלונן"), מאידך, קיים סכסוך על רקע יחסי המתלונן עם אחותו של המערער. ועוד נטען, כי ביום 27.1.04 הגיעו המערער וויסאם ברכב מסוג סובארו לכפר ג'דידה, שם שהה המתלונן אותה עת מכוח צו של בית המשפט. המערער ירד מהרכב כשהוא נושא עימו סכין, ודקר את המתלונן באזור אוזן ימין, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. בהמשך, נמלט המערער מהמקום, עלה לרכב בו נהג וויסאם, והשניים הסתלקו מהזירה.

2.המערער כפר בעובדות אשר יוחסו לו, ואף טען "במקום אחר הייתי". מאידך, הודה וויסאם בחלקו בפרשה, ובמסגרת הסדר טיעון נגזרו לו 16 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל, בהם ישא בדרך של עבודות שירות. להשלמת התמונה נוסיף, כי העובדות בהן הודה וויסאם כללו את הטענה לפיה בתקיפת המתלונן נטל חלק מי שהוגדר כ"אחר".

3.מהראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי עולה, כי תוקפו של המתלונן נראה נמלט מהזירה כאשר פניו רעולות. כך העיד עבדאללה ווקד, שמסר כי ליד הבית בו שהה המתלונן ראה אדם היורד מרכב סובארו לבן, כשפניו מוסוות, ולאחר כ-5 דקות נראה אותו אדם נמלט מהזירה כשהוא אוחז בסכין.

המתלונן העיד שהוא לא הבחין בתוקפו עד שעמד מאחוריו והניף את הסכין לעברו. לטענתו, שעה שפנה לאחור הבחין בכך שהכובע שחבש התוקף מופשל בחלקו, ועל כן זיהה את המערער ללא קושי, בין היתר, עקב ההיכרות הממושכת ביניהם. לעניין זה הקשה בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' פלדמן, מה היגיון בכך שאדם שפניו לביצוע עבירה, יסיר את המסווה מפניו דווקא בנוכחות קורבנו, בעוד שבעת שיימלט מהזירה יטרח לשוב ולהסוותם. אכן, שאלה זו מעוררת תהיות, אולם אחת התשובות האפשריות היא שלאור היריבות הקשה אשר שררה בין המערער ומשפחתו למתלונן, לא חשש המערער מלחשוף את פניו, אדרבא, הוא עשה זאת מתוך כוונת התרסה והתגרות, בעוד שבעת שנמלט מהזירה, הוא ביקש לוודא שלא יזוהה על ידי עדים נוספים.

כך או כך, מדובר בהכרעה עובדתית מובהקת, בה ביסס בית המשפט המחוזי את ממצאיו על התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו. בית המשפט המחוזי היה ער לחובתו לבחון את שאלת הזיהוי בזהירות רבה, ולאחר שעשה זאת קבע כי התרשם מכנות דבריו של המתלונן, ועל כן החליט לתת אמון בגרסתו (עמ' 16 להכרעת הדין). מאידך, דחה בית המשפט את הטענה כי המתלונן החליט להפליל את המערער במעשה שלא עשה, וראיה התומכת במסקנה זו היא העובדה שהמתלונן נקב בשמו של המערער באוזניו של העד נביל סאלם, מיד לאחר שנכשל ניסיונו להדביק את התוקף שנמלט מהזירה. ואם בכל אלה לא די, התברר כי מי שיכול היה לסייע בחקר האמת (וויסאם), אשר זוהה על ידי המתלונן כמי שנהג ברכב הסובארו, דבק, ומטעמים שאין קושי לתהות על קנקנם, בגרסה לפיה תוקפו של המתלונן אותו הסיע ברכבו, היה "טרמפיסט" אלמוני. לבסוף נוסיף, כי בעניינם של המערער וויסאם הוכח גם קיומו של מניע, ואף שזה אינו נמנה על יסודות העבירה, יש בהוכחתו כדי לתמוך בראיות המשיבה.

4.מכל הטעמים הללו לא מצאנו כי בנימוקי הערעור שבכתב ועל-פה הוכחה עילה להתערבותנו בהרשעה. מאידך, החלטנו שלא להכריע בשאלת העונש (42 חודשי מאסר ו-6 חודשי מאסר על-תנאי) בשלב זה, הואיל וסברנו כי בטרם נעשה זאת, ראוי כי יונח בפנינו תסקיר של שירות המבחן. לפיכך, ובצד ההחלטה לדחות את הערעור על ההרשעה, אנו דוחים את המשך הדיון בערעור זה למועד אותו תיקבע מזכירות בית המשפט לא יאוחר מ-60 ימים מהיום, ובמהלכם מתבקש שירות המבחן להגיש לנו תסקיר אודות המערער.