ע"פ 2406/14 דוד מורגנשטרן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י ' אמסטרדם ), מיום 31.3.2014, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 18941-07-12.

2.

נגד המערער והחברה שבבעלותו הוגש כתב אישום בעבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, וחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. שמיעת הראיות בתיק הסתיימה ביום 15.11.2013. שמיעת סיכומים בעל פה של שני הצדדים נקבעה במקור ליום 16.1.2014. מועד שמיעת הסיכומים נדחה שלוש פעמים, שתיים מהן על רקע מחלתו של המערער. יש לציין, כי המערער הגיש ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב ההליכים בעניינו. בקשה זו הובאה לידיעת בית המשפט ביום 3.3.2014, בצירוף בקשה לדחייה בת שלושה חודשים של מועד שמיעת הסיכומים. בית המשפט דחה את הבקשה. בסופו של דבר נקבעה שמיעת הסיכומים ליום 1.4.2014. בנוסף, ביום 24.3.2014 ביקש המערער שסיכומי המאשימה בלבד, היא המשיבה דכאן, יישמעו במועד שנקבע, ואילו סיכומי ההגנה יישמעו במועד מאוחר יותר. בית המשפט דחה ביום 25.3.2014 את הבקשה לפיצול שמיעת הסיכומים, אך קבע כי יתאפשר למערער להשלים את הסיכומים במועד מאוחר יותר.

3.

בעקבות החלטה זו הגיש המערער בקשה לפסילת כבוד השופטת אמסטרדם . בבקשה נטען כי בית המשפט הפגין עוינות כלפי המערער, המשתקפת בהחלטותיו בבקשות לדחיית מועד שמיעת הסיכומים. המערער טען כי ייתכן שמקורה של עוינות זו בפרשה משנת 1996, בה ייצג בא כוח המערער שני נאשמים בתיק בו הייתה מעורבת כבוד השופטת אמסטרדם כפרקליטה בפרקליטות המחוז. לטענת המערער, בעקבות ביטול האישומים בתיק הוגשה על ידי בא כוח המערער תביעה נגד המדינה, בה אף ביקש להזמין את כבוד השופטת כעדה מטעמו. בית המשפט (כבוד השופטת י'

אמסטרדם ) דחה את בקשת הפסלות בהחלטתו מיום 31.3.2014. בהחלטה שלל בית המשפט את טענות המערער לפיהן יש בזיכרון הפרשה משנת 1996 כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק את פסילתו מלשבת בדין. בית המשפט דחה כל טענה ביחס לעוינות מצידו כלפי המערער. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי טענת הפסלות הועלתה בשיהוי ניכר, לאחר התדיינות ממושכת ולאחר ששמיעת הראיות כבר נסתיימה ביום 15.11.2013. זאת, למרות שהכלל הוא שיש להעלות טענת פסלות עם היוודעה, ובמקרה דנא מיד בתחילת ההליך. בית המשפט העיר כי הרושם הוא שכל תכלית בקשת הפסלות היא לדחות את מועד שמיעת סיכומי ההגנה. בית המשפט דחה אף את בקשת המערער לעכב את ההליכים בתיק עד למועד ההכרעה בערעור שהוגש לבית משפט זה.

4.

בערעור שלפניי חזר המערער על הטענות שהועלו במסגרת בקשת הפסלות. לשיטתו, החלטותיו של בית המשפט קמא בעניין פיצול מועדי שמיעת הסיכומים עומדות בניגוד לפרקטיקה המקובלת לעניין זה, ומגלות חוסר רגישות למצבו הבריאותי של המערער. לכן, לטענת המערער, הן מעלות חשש ממשי למשוא פנים. בהקשר זה, שב וטוען המערער כי החלטת השופטת שלא לפצל את שמיעת הסיכומים מעידה כי ייתכן שהפרשה משנת 1996 לא נשכחה. המערער ביקש מבית משפט זה להורות על עיכוב ההליכים בתיק, עד למועד ההכרעה בערעור הפסלות.

5.

בהחלטתי מיום 31.3.2014 קבעתי כי אין להפסיק את המשפט המתנהל בבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, דין הערעור להידחות. מקובלת עליי הערתו של בית המשפט קמא כי הערעור אינו אלא ניסיון להשיג בעקיפין על החלטה דיונית של בית המשפט בדבר מועדי שמיעת הסיכומים. כבר נפסק לא אחת שהחלטות דיוניות בהליך פלילי אינן מקימות, ככלל, עילת פסלות. המקום להשיג על החלטות דיוניות כאמור איננו בערעור פסלות לפי סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי ), כי אם בערעור על פי סדרי הדין הרגילים (ראו ע"פ 55/14 כהן נ' מדינת ישראל – עיריית נתניה , פיסקה 3 (6.1.2014); ע"פ 1728/14 כהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (10.3.2014) (להלן – עניין כהן ); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 175 (2006)). כמו כן, ככל שיש ממש בטענה כי הפרשה משנת 1996 השפיעה על עמדתו של בית המשפט – ואינני סבור כך – הרי שזו הועלתה בשיהוי כבד, אשר די בו כדי להביא לדחיית הערעור בעניין זה. לפי סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי יש להעלות טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לבעל הדין עילת הפסלות. במקרה דנא, היה על המערער להעלות את הטענה במועד שבו החלו באי כוחו הנוכחיים לייצגו בהליך בפני כבוד השופטת אמסטרדם .

6.

הערעור נדחה איפוא מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב.