ע"פ 2463/13 מדינת ישראל נ. אלכס קאהן

1.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ש' בקר ) מיום 3.4.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 15152-11-12.

2.

נגד המשיבים הוגש לבית המשפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס להם עבירות, רובן בצוותא חדא, כדלקמן: קשירת קשר לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 וסעיף 382(א) לחוק העונשין; דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט וניסיון לשבש מהלכי משפט לפי סעיף 244 ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.

3.

בפתח הדיון שהתקיים ביום 3.4.2013 הוגשה לבית משפט קמא בקשה לפסלות שופט על סמך דברים שנאמרו בעל פה בדיון שנערך ביום 12.3.2013, ועל סמך החלטה שניתנה בכתב בסופו של אותו דיון. בבקשה נטען כי במהלך עדותו של העד החמישי בפרשת התביעה (מתוך רשימה הכוללת 35 עדים), הפסיק בית משפט קמא את מתן העדות, פינה את האולם, והתבטא בפני באי כוח הצדדים כי לטעמו הקונספציה הראייתית של המערערת קרסה הלכה למעשה. הדברים לא נרשמו בפרוטוקול. בנוסף, לטענת המערערת, הביע בית המשפט את עמדתו לגבי העדים שהעידו מטעם התביעה עד אותה העת. בהמשך הדיון ניתנה החלטה בכתב בה נכתב כי בית המשפט דוחה את הדיון להמשך ראיות, "ככל שיהיה בכך צורך", למועד מאוחר יותר. כמו כן, נכתב בהחלטה כי המסוכנות הנשקפת מן הנאשמים, לצרכי סוגיות של מעצר עד תום הליכים, ירדה מדרגה.

4.

לפיכך, ביקשה המערערת מבית המשפט לפסול את עצמו מלשבת בדין, מהטעם שממכלול התבטאויותיו של בית המשפט עולה חשש כבד למשוא פנים ולגיבוש עמדה בטרם עת ביחס לתוצאותיו הסופיות של ההליך. זאת, בפרט לאור העובדה שבא כוח המערערת הדגיש במסגרת דברי הפתיחה כי התמונה העובדתית והמשפטית תתבהר לאחר שמיעת מסה משמעותית של העדים בתיק. בתגובה לבקשה, טענו המשיבים כי את טענת הפסלות היה צריך להעלות מיד בתום הדיון שנערך ביום 12.3.2013. לשיטתם, הגשת בקשה לפסלות שופט כשלושה שבועות לאחר הדיון לוקה בשיהוי ודינה להידחות. המערערת הסבירה כי העיכוב נבע מפגרת הפסח.

5.

בית המשפט דחה את הבקשה משני טעמים: ראשית, משום שהבקשה הוגשה באיחור, שכן על בקשה לפסילת שופט להיות מוגשת לאלתר, מיד עם היוודע עילת הפסילה. בית המשפט קבע כי לא היה זה ראוי להמתין עד לאחר פגרת הפסח; שנית, לגופו של עניין קבע בית המשפט כי מדובר בשלב מקדמי בו טרם גיבש דעה קדומה המצדיקה פסילה, ושאין בהתבטאויותיו בכדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים.

6.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בכתב הערעור חוזרת המערערת על טענותיה בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, ומוסיפה כי הרגשת בית המשפט הסובייקטיבית בשאלת יכולתו או אי יכולתו לשקול את המשך הראיות בנפש חפצה אינה נימוק מכריע באשר לפסלות השופט מלשבת בדין. לשיטתה, מכלול התבטאויותיו של בית המשפט, הן בעל פה הן בכתב, וקביעותיו בעניין רמת המסוכנות של המשיבים מעידים על קונספציה, שגיבש בית המשפט על סמך שמיעת מיעוטם של עדים, ממנה לא יוכל להשתחרר. בהתייחס לטענת השיהוי טוענת המערערת כי העלתה את טענת הפסלות בפתח הישיבה שלאחר התרחשות אירוע עילת הפסילה, וזאת לאחר ששקלה בכובד ראש את העלאת הבקשה. לגישתה, מכיוון שבמהלך התקופה שבין שני הדיונים חל חג הפסח, הרי שהעלתה את טענת הפסלות במועד.

7.

איני רואה צורך להתייחס לטענת השיהוי משום שלגופם של דברים דין הערעור להידחות, כפי שיוסבר עתה. בהיבט העובדתי, המערערת סומכת את עיקר טענותיה על דברים שלא נרשמו בפרוטוקול, ואף לא ידוע אם הוגשה מטעם המערערת בקשה לתיקון הפרוטוקול על מנת שישקף את הדברים שלטענתה נאמרו. מוכן אני לקבל את גרסת המערערת לגבי הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט. גרסתה מוצאת חיזוק בדברים שכתב בית המשפט בהחלטה לדחות את בקשת הפסלות. לכן, ניתן להתעלם מן המחדל של אי הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול.

8.

סבורני שאין בהתבטאויות בית המשפט, כפי שתוארו בכתב הערעור ובבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, כדי להצדיק פסילתו. ההלכה גורסת כי בכדי לקבוע שנתגבשה עילה המצדיקה פסלות, על ההתבטאות להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. את שאלת קיום החשש, שמא דעת השופט ננעלה ללא אפשרות לשינוי ושכנוע, יש לבחון לפי משמעותם של הדברים והקשרם בנסיבות העניין (למשל, ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 לפסק דינו של הנשיא ברק (19.4.2005); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 194 (2006) (להלן – מרזל )). במקרה דנא, הרושם הוא שבית המשפט לא קבע באופן נחרץ את עמדתו לגבי המשיבים או לגבי התוצאות הסופיות של ההליך, וזאת בפרט לאור העובדה כי מדובר בשלב מקדמי של ההליך בטרם נשמעו כל הראיות והטיעונים ( שם ). משכך, התבטאויותיו של בית המשפט, כפי שתיארה אותן המערערת, אינן מעידות על כך שדעתו ננעלה ואינה ניתנת לשינוי, ואין בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.

9.

באשר להחלטה בכתב בתום הדיון מיום 12.3.2013: הכלל הוא שאין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות (ע"פ 1988/94

בראון

נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 630-625 (1994); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (29.10.2004)). הדרך לתקיפת החלטות מעין אלו היא באמצעות הגשת ערעור בבוא העת, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות. ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה להוכיח לפי תוכן ההחלטה הדיונית, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. זאת, למשל, כאשר מדובר בהתבטאויות חריגות מאוד או במקרים של אי סבירות קיצונית בתוכן ההחלטה. מקרים כגון אלה הם נדירים ביותר ( מרזל , בעמוד 178). בענייננו, ברי כי ההתבטאויות המובאות בהחלטה הכתובה וגם ההחלטה לגופה אינן חריגות במידה המצדיקה פסלות, והן גם אינן מעידות על כך שננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך. אי לכך, לא קם חשש ממשי למשוא פנים.

בנוסף, אינני סבור שאף המכלול המצטבר של ההחלטה הכתובה ושל התבטאויות בית המשפט בעל פה, כפי שאלו תוארו על ידי המערערת, מעיד על חשש שכזה. עם זאת, ייתכן שראוי היה לו לבית המשפט להימנע מחלק מן ההתבטאויות.

10.

לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבים נדרשו להשיב.