ע"פ 2832/21 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, נוירולוג, הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים י' רז-לוי , ג' שלו ו א' משניות ) ביום 7.1.2021 בעבירות מין במטופל שלו: מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) עם סעיף 350 לחוק העונשין); ומעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. בתמצית, המבקש טען במשפטו שהמעשים נעשו בהסכמה ושערך למתלונן בדיקות רפואיות נדרשות, ואילו המשיבה טענה שהמתלונן לא הסכים למעשי המבקש ושזה עשה במתלונן עבירות מין במסווה של בדיקות רפואיות. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על קביעות מהימנות. ביום 22.3.2021 הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש עונש של 4 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים ו-50,000 ש"ח פיצוי למתלונן. המבקש ערער לבית משפט זה על הכרעת הדין ועל רכיבי המאסר שבגזר הדין. לצד הערעור הוא ביקש לעכב את ביצוע רכיבים אלה – וזו הבקשה שלפניי.

2.

המבקש טוען שסיכויי ערעורו טובים מאחר שעולים קשיים שונים בגרסת המתלונן. בין היתר, הוא מציין שהמתלונן בחר מיוזמתו לקבוע תור נוסף אצל המבקש כדי לצלם את המפגש ביניהם, כלומר הסתכן בכך שייעשו בו, לשיטתו, מעשים מיניים בניגוד לרצונו; שהמשיבה בחרה שלא להאשים את המבקש באירועים המצולמים, אף שלגרסתה הם חלק ממעשים שהמבקש עשה בלי הסכמת המתלונן; ושהמתלונן פנה למשטרה רק 16 יום לאחר שצילם את אותם מעשים. נוסף על כך, המבקש מפנה לכך שבמהלך משפטו בבית המשפט המחוזי היה משוחרר בתנאים ולא הפר אותם, ואפילו קיבל אישור לצאת את הארץ ושב להמשך הדיונים במשפטו. עובדה זו, לדבריו, עמדה ביסוד הסכמת המשיבה בבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע העונש עד להגשת הערעור, והיא תומכת בהמשך עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור. המבקש מציין עוד את נסיבותיו האישיות, בהן גילו המתקדם והעדר הרשעות קודמות; ואת השעייתו מעבודתו, שמבטלת לטענתו את הסיכון שישוב על מעשים דומים לאלה שהורשע בהם.

3.

המשיבה התנגדה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. לגישתה, אין הצדקה לחרוג מהכלל הרגיל בדבר ביצוע עונש לאחר הרשעה. בהקשר זה נטען שסיכויי הערעור נמוכים משום שהוא נסב סביב קביעות מהימנות, ומפני שלגוף העניין הכרעת הדין מנומקת ומפורטת, ואין ממש בטענות המבקש. המשיבה מזכירה את אורך תקופת המאסר בפועל שהוטלה על המבקש, ומציינת שההסכמה לעיכוב ביצוע העונש עד להגשת הערעור נבעה מכך שמדובר בתקופה של 45 ימים בלבד.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון לפניי, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל. נקודת המוצא היא שמי שהורשע בפלילים, חזקת החפות אינה עומדת לו עוד, ועליו לשאת מייד בעונשו. אולם בנסיבות מיוחדות אפשר לעכב את ביצוע העונש לאחר איזון בין כמה שיקולים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכוייו; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו לאורך ההליך המשפטי; ונסיבות אישיות ייחודיות של המבקש (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ )). המבקש מתמקד בערעורו בקביעות מהימנות, ובאלו כידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב; לצד זאת, לאחר בחינת הטענות בערעור ברמה שנדרשת בשלב זה, אין לומר שהן אינן מעלות שאלה הראויה לדיון, וכמובן איני נוטע מסמרות בסוגיית סיכויי הערעור. בהינתן האמור ראיתי ליתן משקל לשיקולים האחרים הנשקלים בגדר הלכת שוורץ . מדובר באדם בן 59 שלא הורשע בעבר בעבירה פלילית. הוא מושעה מעבודתו, ולא נטען שקיים בנקודת זמן זו סיכון למעשים דומים. נוסף על כך, הוא התייצב לדיונים בעניינו, ואף שב בזמן מחו"ל כמה פעמים במהלך משפטו, ולא הפר את התנאים המגבילים שנקבעו לו (לכל השיקולים הללו ראו למשל ע"פ 7440/16 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (6.10.2016); ע"פ 2955/19 מוקמל נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (5.5.2019); ע"פ 64/21 מרגלית נ' מדינת ישראל (10.1.2021)). בנסיבות אלו ראיתי לאפשר למבקש להשמיע את טענותיו בערעור קודם לכך שיתחיל לשאת את המאסר שנגזר עליו.

הבקשה מתקבלת אפוא. עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש, יעוכב עד להכרעה בערעורו. התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.3.2021 יעמדו בעינם עד להחלטה אחרת של בית משפט זה.