פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
3118/13
לפני:
כבוד הנשיא א' גרוניס
המערערים:
1. גלאל אשמר
2. נעמאן חרבאווי
3. חלדון חוסיני
4. פרח הגולן בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים
מיום 25.04.2013 בת"פ 4330/09 שניתנה על ידי כבוד
השופט
מ' כדורי
בשם המערערים 1 ו-4:
עו"ד אנואר בשיר
בשם המערער 2:
עו"ד וסים דכוור
בשם המערער 3:
עו"ד עיסא מוחמדיה
פסק-דין
1.
לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' כדורי ) מיום 25.4.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 4330/09.
2.
לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום נגד המערערים, המייחס להם עבירות שונות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. דיון ההוכחות הראשון בתיק היה קבוע ליום 25.4.2013. בפתח הדיון ביקשה באת-כוח המשיבה (להלן – התובעת ) לשאת דברי פתיחה. בדברי הפתיחה ביקשה התובעת להציג את התזה הכללית של התביעה, נוכח העובדה שמדובר בתיק ובו מערכת מורכבת של ראיות. בין השאר טענה התובעת כי המערערת 4 היא חברה פיקטיבית. בנוסף, הציגה התובעת את העדים הצפויים להעיד מטעם התביעה. בתוך כך, מסרה התובעת כי בכוונת התביעה להעיד את מר אשרף אבו חרשיק (להלן – עד התביעה ). ביחס לעד התביעה ציינה התובעת כי הוא הואשם בעבר בגין עבירות מסוימות, שהמערערים (או חלקם) היו צד אחר לאותן עבירות (להלן – ההליך הקודם ). התובעת ציינה כי בהליך הקודם כפר עד התביעה באישומים שיוחסו לו, אך בתום ההליך הורשע עד התביעה, ובית המשפט קבע כי חברה שעניינה נדון שם היא חברה פיקטיבית.
3.
נוכח דברים אלה ביקש בא כוח המערער 2, ואליו הצטרפו לאחר מכן המערערים הנוספים, כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. לשיטת המערערים, התובעת חשפה את בית המשפט למסה קריטית של מידע בלתי קביל, ובתוך כך עמידה על תוכנן של ראיות שטרם הוגשו, וכן הצגת עברו הפלילי של עד התביעה. על כן, סבורים המערערים כי מתעורר חשש ממשי למשוא פנים ולדעה קדומה שגיבש בית המשפט נגד המערערים. התובעת, מצידה, התנגדה לבקשת הפסלות. לשיטתה, לא פורט תוכן העדויות אלא ניתן לבית משפט קמא הסבר לגבי המסגרת הראייתית.
ביום 25.4.2013, היום בו נתבקשה הפסלות, דחה בית משפט קמא את הבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי התובעת נקטה את הזהירות הנדרשת בניסוח דברי הפתיחה, וכי היא לא הציגה את הראיות גופן אלא רק התייחסה לעצם קיומן ולמיקומן במערך ההוכחה. עוד קבע בית משפט קמא כי בסברה שהעלו המערערים בדבר דעה מוקדמת אין ולא כלום, וכי בכל תיק מניח בית המשפט שכל צד בטוח בעמדתו.
4.
על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא, והדגיש כי אף שמדובר באמירות בודדות (שקיבלו ביטוי בשורות קצרות בפרוטוקול הדיון), תוכנן עולה כדי מסה קריטית של חומר בלתי קביל, אשר יש בו כדי להקים עילת פסלות. זאת, בפרט נוכח האמירות על הרשעתו הקודמת של עד התביעה בהליך הקודם, אשר השאלות שעלו בו נדונות גם בהליך שמנוהל נגד המערערים בבית משפט קמא. כמו כן, הדגישו המערערים את חשיבות עדותו של עד התביעה, ולשיטתם מכך נגזרת גם החשיבות של אי-חשיפת בית המשפט להליך הקודם שהתנהל נגדו. עוד מציינים המערערים כי בתחילת דברי הפתיחה של התובעת טען בא כוח המערער 2 כי "[התובעת ...] סוללת את הדרך לבקשת פסילה", אולם התובעת בחרה להמשיך ולחשוף את דבר ההליך הקודם שהתנהל נגד עד התביעה.
5.
דין הערעור להידחות. כבר נפסק, כי עצם החשיפה לחומר בלתי קביל אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו, למשל, ע"פ 4849/03 שלוש נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 והאסמכתאות המובאות שם (3.7.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 302-298 (2006) (להלן – מרזל )). חריג לכך הוא מקרה בו נחשף בית המשפט למסה קריטית של ראיות בלתי קבילות, אשר יקשו עליו לנהל את המשפט ולהיות פתוח לשכנוע. בענייננו, אף אם ניתן לומר שבית משפט קמא נחשף למידע בלתי קביל, וספק רב אם כך הדבר, בודאי שלא ניתן לומר כי מדובר במסה קריטית של ראיות בלתי קבילות המצדיקות את פסילתו. מן הפרוטוקול עולה כי התובעת לא הציגה את תוכן הראיות אלא ביקשה לתאר בפני בית המשפט את המסגרת הראייתית ואת האופן בו רואה התביעה את התיק. כך ציין גם בית משפט קמא בהחלטתו לדחות את בקשת הפסילה. אף חשיפת ההליך הפלילי שהתנהל נגד עד התביעה אין בה כדי להקים עילת פסילה, וממילא אין להניח כי ננעלה דעתו של בית משפט קמא ביחס למערערים רק מעצם הרשעתו של עד התביעה בהליך אחר.
מסקנה זו מתחזקת נוכח השלב המקדמי שבו נאמרו ההתבטאויות העומדות במוקד בקשת הפסלות (ראו: ע"א 7609/96 הפניקס הישראלי בע"מ נ' דחבש (19.11.1996); מרזל , בעמ' 194). כפי שציינו המערערים עצמם, בקשת הפסלות הוגשה במהלך דברי הפתיחה של התובעת, וממילא טרם החלה שמיעת הראיות בתיק. בנסיבות אלה, מובן כי לא ניתן לקבוע כי ננעלה דעתו של בית משפט קמא וכי אינו פתוח לשכנוע.
זאת ועוד, תחושתם הסובייקטיבית של המערערים כי בית המשפט מתנהל כלפיהם במשוא פנים, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערערים להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007)).
6.
סיכומם של דברים, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הערעור דנא אינו מגלה עילה ליצירת חשש למשוא פנים בניהול המשפט.
7.
הערעור נדחה אפוא מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב.
ניתן היום, כ"ה באייר התשע"ג (5.5.2013).
ה נ ש י א