ע"פ 3131/07 אחמד מסאלחה נ. מדינת ישראל

בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אמינוף) לדחות את בקשת המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו בבית-משפט השלום בטבריה בהליך פלילי בו עמדו לדין בעבירות מס הוא והחברה שבה שימש כמנהל פעיל.

1.

המערער הורשע בבית משפט השלום בטבריה בעשרות עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 (להלן: החוק). העבירות בוצעו בשנים 2000-20001 ועניינן

ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך (10 עבירות), מסירת ידיעה כוזבת במטרה להתחמק מתשלומי מס (7 עבירות), אי הגשת דוחות מע"מ תקופתיים במועד (13 עבירות), ועבירה לפי סעיף 119 לחוק וניהול פנקסי חשבונות בסטייה מהותית מהוראות החוק. בגין עבירות אלה גזר בית משפט השלום על המערער ביום 1.4.2007 עונש מאסר בן ארבע שנים וחצי, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל, וכן קנס כספי בסך 350,000 ש"ח.

במעמד מתן גזר הדין ביקש בא כוחו של המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר בציינו כי בכוונתו לערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי המערער לא התייצב באופן סדיר בבית המשפט וקיים חשש ממשי שימלט מאימת הדין וכן ציין כי לא הוצעו ערבויות ממשיות אשר יש בהן כדי להבטיח את התייצבותו לריצוי העונש.

2.

על החלטתו זו של בית משפט השלום שלא לעכב את עונש המאסר שהוטל עליו, ערער המערער לבית המשפט המחוזי בנצרת. לאחר ששקל את השיקולים הצריכים לעניין ובכללם סיכויי הערעור, חומרת העבירות בהן הורשע המערער, האופן השיטתי והמתמשך של ביצוען, תקופת המאסר הארוכה שנגזרה עליו ועברו הפלילי הכולל הרשעות קודמות בעבירות מס דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (החלטה מיום 1.4.2007).

3.

מכאן הערעור שבפניי בו שב המערער ומבקש לעכב את מועד תחילת ריצוי העונש עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ולחלופין על חומרת העונש. לטענתו, העונש שהושת עליו חסר תקדים, מופלג בחומרתו וחמור מן העונש שביקשה המשיבה עצמה להטיל עליו. המערער מוסיף ומציין כי בית משפט קמא סטה מההלכה הפסוקה כשגזר עליו, בנוסף לעונש המאסר לריצוי בפועל, קנס כספי בשיעור הגבוה מיכולתו הכלכלית שייאלצו לרצות שנת מאסר נוספת. לטענת המערער, נוכח העונש המופרז שהושת עליו סיכויי הערעור גבוהים ככל שהדבר נוגע לערעור על גזר הדין ובשפה רפה יותר הוא מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור ככל שהוא מופנה כנגד ההרשעה עצמה אף הם שקולים, ביחס לחלק מן העבירות שבהן הורשע. אשר לנסיבותיו האישיות טוען המערער כי הוא אדם נורמטיבי שלא ריצה מעולם עונש מאסר וכי שגה בית משפט קמא בקובעו כי תקופת המאסר שנגזרה עליו אינה קצרה במידה המצדיקה את עיכובה ובהתעלמו מהעובדה שהוא היה משוחרר במהלך משפטו. המערער מוסיף ומציין כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, הוא התייצב לדיונים המשפטיים בעניינו ואין חשש שיימלט מאימת הדין. המשיבה עותרת לדחיית הבקשה ולטענתה, יש לאמץ לעניין זה את נימוקי הערכאות קמא.

4.

דין הערעור להידחות. הלכה היא כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר ועל המבקש את עיכובו לשכנע את בית המשפט כי בנסיבות העניין נסוג האינטרס הציבורי שבביצועו המיידי של עונש מאסר מפני אינטרסים נוספים חשובים לא פחות המתקיימים במקרה הקונקרטי (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , תק על 2000(2) 1640, פסקה 20 (2000)). במקרה דנן הורשע המערער בביצוע עבירות מס שיטתיות ומתמשכות בהיקף נרחב. בית המשפט המחוזי סבר כי סיכויי הערעור על ההרשעה אינם גבוהים בציינו כי הכרעת הדין של בית משפט השלום מנומקת, מבוססת היטב ונסמכת על ממצאים עובדתיים שנקבעו בעקבות התרשמותו ממהימנות העדים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי להערכתו גם סיכויי ההתערבות בעונש אינם גבוהים.

ככל שהדברים נוגעים לערעור על הכרעת הדין ובזהירות המתבקשת, אכן לא שוכנעתי כי המקרה הנדון נמנה עם המקרים המצדיקים עיכוב ביצועו של עונש המאסר, בייחוד בהתחשב בכך שהמערער הודה בחלק מן האישומים המיוחסים לו. אשר לערעור על גזר הדין, העונש שהוטל על המערער אכן גבוה במידת מה מרף הענישה הנוהג בעבירות אלה. יחד עם זאת, אין זו מעידתו הראשונה של המערער ולחובתו הרשעה קודמת בעבירות מס (ראו והשוו: ע"פ 2031/05 אוליבר נ' מדינת ישראל , תק על 2005(2) 488 (2005); ע"פ 1600/05 מתוק נ' מדינת ישראל , תק על 2005(1) 2752 (2005)). בנסיבות אלה ובייחוד נוכח העובדה שהמערער החל בינתיים בריצוי העונש אין מקום לעיכוב הביצוע שנתבקש, בהעדר טעמים מיוחדים לכך (ראו ע"פ 8605/04 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2004(4) 357, פיסקה 4 (2004); כן ראו: ע"פ 4834/05 משראווי נ' מדינת ישראל , תק על 2005(2) 3245 (2005); ע"פ 5115/05 אסייג נ' מדינת ישראל , תק על 2005(2) 3895 (2005)). לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי הערעור קבוע לשמיעה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 15.5.2007, דהיינו בתוך כשלושה שבועות בלבד.

אשר על כן, הערעור נדחה.