ע"פ 3192/00 ביטון רפאל נ. מדינת ישראל

1.לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג'ובראן) בב"ש 2119/00 בה נדחתה בקשת המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל בן 24 חודשים שהוטל עליו על ידי בית משפט השלום בחדרה בת.פ. 1763/00 (כב' השופטת סלע) וזאת עד להכרעה בערעור על גזר הדין שהגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 781/00.

2.המערער הורשע בבית משפט השלום על פי הודאתו בעבירות של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית, 9 התפרצויות לבתי דירה וגניבות, פריצה לרכב וגניבה מתוכו וכן בהסגת גבול. העבירות בוצעו בשנים 95 ו96-. בית המשפט גזר את דינו למאסר בפועל ל24- חודשים ומאסר על תנאי ל12- חודשים.

עם מתן גזר הדין ביקש המערער לעכב את ביצועו לצורך הגשת ערעור, אולם בית משפט השלום דחה את בקשתו והמערער נעצר מיד לאחר מכן והחל בריצוי עונשו.

הוא ערער על דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובקשתו זו נדחתה ביום 28.4.00 בלא שצורפו לכך נימוקים.

החלטה זו הינה נשוא הערעור שבפני.

3.טענות המערער בתמיכה לבקשתו לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו נסבו על שני נדבכים עיקריים אלה הכרוכים זה בזה:

(א) עונש המאסר שהוטל על המערער איננו ראוי בנסיבות הענין מאחר שהוא קוטע באמצעו הליך גמילה מסמים שהמערער השתלב בו.

(ב) בכל מקרה, ראוי לאפשר למערער להמשיך בהליך הגמילה בתקופת הביניים עד למתן פסק הדין בערעור, וזאת, בין היתר, בהתחשב בעובדה כי הוא היה משוחרר ממעצר במהלך תקופת משפטו, ועיכוב תחילת ריצוי המאסר מהווה המשך ישיר למצב דברים ששרר קודם לסיום המשפט בערכאה הראשונה.

אשר לסיכויי הגמילה, הוגש מכתבה של העובדת הסוציאלית זהבה ביטון מיום 12.4.00 ובו המלצה להימנע מלקטוע בשלב זה את סיכויי הליך הגמילה ולשקול אפשרות שילובו של המערער בקהילה טיפולית.

באת כוח המערער הצביעה בטיעוניה על תפנית שחלה בפסיקת בית המשפט העליון בבקשות לעיכוב ביצוע עונשי מאסר, מכוחה לא עוד מניחים כנקודת מוצא כי עונש מאסר ירוצה באופן מיידי, אלא כף האיזון הוטתה לעבר הגנה על חירותו האישית של הנאשם כל עוד גזר דינו לא הפך סופי, והוא - אם אין חשש ממסוכנותו לציבור או מהימלטותו מן הדין (ע.פ. 7068/98 חכמי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(4), עמ' 77).

4.באת כוח המשיבה טענה בתשובה, ראשית, כי הפסיקה עליה הצביעה באת כוח המערער משקפת רק אחת מן הגישות הנקוטות בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיית עיכוב ביצוע עונשים ועדיין שרירה הדעה שהיתה שלטת מזה זמן לפיה רק נסיבות מיוחדות וחריגות מצדיקות עיכוב ביצוע גזר דין.

לגופם של דברים הצביעה באת כוח המשיבה על סיכויים קלושים לשינוי גזר הדין בערעור לענין העונש, ועל כשלון הליך הגמילה של המערער כפי שמשתקף מן הנתונים שהובאו.

5.נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין על רקע טיעוני הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי דינו של הערעור להידחות.

אלה טעמי:

(א) אמת הדבר כי בסוגיית טיבן של אמות המידה לעיכוב ביצוע עונש מאסר נושבת רוח חדשה בפסיקת בית המשפט העליון. אכן, הובעה דעה לפיה לא עוד חל הכלל כי נאשם ירצה את עונשו לאלתר מיד עם מתן גזר הדין והוא - גם אם אינו סופי - אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות, אלא ראוי כי הכלל שיחול יורה כי אדם לא ישא את עונשו עד שיהפך סופי, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות של מסוכנות, חשש להימלטות או נסיבה מיוחדת אחרת המצדיקה זאת (פרשת חכמי, שם).

עם זאת, הגישה האמורה איננה משקפת נכון לעת זו הלכה כללית נוהגת ובנושא זה דן הרכב מורחב היושב על המדוכה וטרם נתן את פסיקתו בסוגיה זו.

בנסיבות אלה, הגישה הרווחת לעת זו היא כי כל עוד לא נתגבשה גישה אחרת, יש להחיל את ההלכה הנוהגת על ידי בית המשפט העליון מזה שנים לפיה אין לעכב עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. גזר הדין יבוצע ביום נתינתו (סעיף 43 לחוק העונשין התשל"ז1977-) אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת (סעיפים 43, 44, ו87- לחוק העונשין). רק במקרים מיוחדים וחריגים יידחה ביצוע גזר הדין: (ראה למשל ע"פ 1791/00 חלדי נ' מדינת ישראל, שניתן על ידי השופט חשין ביום 21.3.00; ע"פ 9018/99 תאיה נ' מדינת ישראל מיום 6.5.00 שניתן על ידי השופטת ביניש) וכן ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל וע"פ 8549/00 בן הרוש נ' מדינת ישראל).

לאור האמור, ראוי להחיל גם בענייננו את אמות המידה הנהוגות בסוגיה שלפנינו על פי ההלכה הקיימת מימים ימימה, וזאת כל עוד זו לא שונתה בפסיקה חדשה המשקפת את גישת רוב שופטי בית המשפט העליון.

(ב) מן הכלל אל הפרט:

לא מצאתי כי נתקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער:

ראשית: סיכויי הערעור אינם טובים. המדובר בערעור על גזר הדין בלבד לאחר שהמערער הודה בעבירות והכרעת הדין ניתנה על פי הודייתו. העונש שנגזר עליו אינו נראה, על פניו, חריג בהתייחס לעובדה כי ההרשעה נסבה על עבירות רבות ורציניות של סמים ורכוש, ועל רקע עבר פלילי מכביד הרובץ על המערער.

שנית: אין לכחד, כי הימצאו של נאשם בהליך גמילה מסמים עשוי להיחשב נסיבה מיוחדת לצורך עיכוב ביצוע עונש מאסר במגמה לאפשר השלמת תהליך שיקום חשוב ולא לקוטעו במהלכו אלא שהדברים אמורים במצבים שבהם באיזון כולל של הנסיבות והנתונים יש לתת להיבט זה משקל מכריע.

בענייננו לא כך הדבר. המערער קיבל הזדמנות מיוחדת להיקלט בהליך של גמילה ושיקום עוד בשלב ניהול המשפט בבית משפט השלום. בצעד יוצא דופן וראוי להערכה, דחתה שופטת בית משפט השלום את מתן גזר הדין לתקופה ארוכה במיוחד המתקרבת לשנתיים וחצי על מנת ליתן למערער הזדמנות להשתלב בהליך הגמילה. דא עקא, הליך זה לא צלח, והמערער לא עמד בנסיון וכשל בו. גם במסגרת פסק הזמן בבית משפט השלום, ניתנה לו יותר מהזדמנות אחת לחזור לתוכנית השיקום אולם כוחותיו להשתקם לא עמדו לו. בנסיבות אלה המציאות הראתה כי נסיונות השיקום מצד המערער לא עלו יפה, ונימוק זה איבד, על כן, הרבה ממשקלו ומתקפותו.

אציין במאמר מוסגר, כי נתתי דעתי לתוכן מכתביה של העו"ס זהבה ביטון ואינני רואה על יסודם בלבד להשתית מסקנה אחרת.

שלישית: עונש המאסר שנגזר על המערער אינו קצר, ולפיכך משך תקופת המאסר שנגזר אינו יכול, הוא עצמו, לשמש במקרה זה שיקול ראוי לעיכוב ביצוע גזר הדין.

עוד אוסיף כי המערער החל בינתיים לרצות את עונשו וזאת כבר לפני קרוב לחודש ימים.

לאור האמור, הערעור לעיכוב ביצוע העונש נדחה.