ע"פ 322/12 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' רובינשטיין:

א.

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה שיף) מיום 7.12.11 בתיק ת"פ 5784-09-07. עניינו של התיק, עבירות אלימות של המשיב כלפי אשתו (להלן המתלוננת ).

רקע

ב.

ביום 26.9.11 הורשע המשיב לפי הודאתו - אשר באה בעקבות הליך גישור שהתקיים לאחר שתי ישיבות הוכחות - בעבירות אלימות כלפי אשתו ובהדחה בחקירה (שעניינה שליחת מסרונים מאיימים למתלוננת כדי להניאה מהגשת תלונה); ביום 4.12.11 הורשע המשיב גם בהפרת תנאי שחרור מגבילים, בכך שהתקשר למתלוננת במספר הזדמנויות ואיים עליה. כתב האישום מתאר כיצד תקף המשיב בסטירות ובאגרופים את המתלוננת החל מחודשיים לאחר נישואיהם (בשנת 2004), ומתייחס בפירוט לשישה אירועים אלימים בשנים 2010-2006 (כולל בתקופת הריונה של המתלוננת) במסגרתם נקט המשיב אלימות כלפי המתלוננת; תוך שימוש, מעבר לאגרופים, גם

במקל עץ, מוט שואב אבק, כבל מאריך ומהדק; ואגב גרימת חבלות אשר הצריכו, בחלק מהמקרים, טיפול רפואי (ובאחד המקרים גם אשפוז וניתוח). לאחר שהמתלוננת הזעיקה את הוריה ועזבה את בית המגורים שלח המשיב, כאמור, מסרונים שנועדו להניאה מהגשת תלונה.

ג.

במסגרת גזר הדין נדרש בית המשפט להמלצת שירות המבחן להשית "ענישה מרתיעה, כמאסר, אשר תחדד עבורו את הגבול בין מותר לאסור"; לחומרה ולכיעור שבמעשים בהם הודה המשיב, אשר "לא בחל בהכאת אשתו, עת היתה בחודש השביעי להריונה", ולסלידה שבתי המשפט חייבים להפגין ממעשים מסוג זה; לסבל שהיה מנת חלקה של המתלוננת - כפי שעלה מהתסקיר ומהתיעוד הרפואי; וכן לעובדה, שהמשיב הפר את תנאי שחרורו והטריד את המתלוננת. מנגד נדרש בית המשפט, לטובת המשיב, לעדויות האופי שנשמעו; לעובדה "שככל הנראה... לא יהא עוד קשר בין המתלוננת לנאשם, שכן השניים התגרשו, ועל פי המסורת הדרוזית, מסתכן הנאשם בחרם אם יצור קשר עם אשתו"; להודיית המשיב, לעברו הנקי (למעט עבירה לפי חוק התכנון והבניה), ולעובדה "שזה לו מאסרו הראשון והשהייה בכלא קשה לו מאוד". בהתחשב באמור הושת על הנאשם עונש של 40 חודשי מאסר (מתוכם 25 לריצוי בפועל ויתרתם על תנאי), וכן פיצוי למתלוננת (30,000 ₪).

ד.

כלפי גזר דין זה הוגש הערעור שלפנינו, במסגרתו טוענת המדינה, כי העונש "אינו הולם את חומרתן הרבה של העבירות... אינו מספק גמול נאות ואינו יוצר את ההרתעה הדרושה... אינו משקף את מדיניות הענישה הראויה והמצויה בעבירות מסוג זה" (סעיף 17 להודעת הערעור מיום 10.1.12). בין היתר הוזכרו משך תקופת האלימות, חומרת התקיפות והצטברותן (לרבות במהלך הריון), ודברי שירות המבחן בדבר האחריות החלקית בלבד שנוטל המשיב על מעשיו. נטען, כי ניתן משקל יתר לעדויות האופי לטובת המשיב, להנחה לפיה בעקבות הגירושין לא יצור המשיב קשר עם המתלוננת - הנחה שאינה שקולה "כנגד הנזק שכבר נגרם למתלוננת" (סעיף 21 להודעת הערעור); ולהודיה - לגביה נטען כי באה בשלב מאוחר יחסית. נטען, כי הפרת תנאי השחרור, והטרדת המתלוננת מעידים על "היעדר מורא" מצד המשיב, ומי לידינו יתקע "כי המשיב לא יפר את מנהגי העדה הדרוזית" (סעיף 22) וייצור קשר עם המתלוננת. נטען, כי הענישה המקלה מעבירה מסר שגוי "לפיו שיקולי ענישה חשובים כגון גמול והרתעה נדחים מפני נסיבות אישיות... או מנהגי העדה" (סעיף 27); והוזכרה הפסיקה לפיה:

עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה. נכון הוא אומנם כי אין בכך כדי "להוציא" את נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי מן המשוואה ואולם דורש הדבר מתן משנה תוקף לאותם אינטרסים של גמול ושל הרתעה, הן של העבריין עצמו והן של עבריינים בכוח" (רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ה.

בדיון (ביום 16.4.12) חזר בא כוח המערערת על טענותיה בדבר חומרת המעשים, הדגיש גם את העובדה שמסכת ההתעללות נקטעה הודות לתושיית המתלוננת, אשר העזה להתקשר להוריה ולהימלט מביתה שלה, וחזר על הטענה כי העונש שהושת סוטה לקולה מהענישה המקובלת בתיקים מסוג זה. מנגד טען בא כוח המשיב, כי התיק נסגר למעשה במסגרת הליך גישור, וכי העונש הותאם לעניין זה ולנסיבות האישיות. בין היתר

הוזכר, כי במסגרת הליך הגירושין שילם המשיב פיצוי מוסכם, וכן הוזכרו עברו הנקי של המשיב, הנסיבות האישיות אשר שוללות מכל וכל קשר עתידי בין המתלוננת למשיב, התהליך הנפשי שעבר המשיב אשר כיום אינו מעוניין עוד בחידוש הקשר עם המתלוננת, והנסיבות האישיות והמשפחתיות (לרבות הקשר עם ילדיו מנישואין קודמים). נטען איפוא, כי בהינתן האמור עונש של 25 חודשי מאסר בפועל (מעבר למאסר מותנה ופיצוי כספי) אינו עונש קל. המשיב עצמו ביקש שלא להחמיר בעונשו, וציין כי לא

ראה את ילדו (מרעייתו השניה) למעלה מ-500 יום.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון החלטנו להיעתר לערעור, גם אם כערכאת ערעור לא נמצה את חומר הדין. אין חולק כי המעשים בהם הודה המשיב חמורים וכעורים מאוד ; אף אין חולק על החובה לשדר מסר מחמיר ומרתיע הן במישור האישי - וכאן כבר כשל המשיב ואיים על המתלוננת מיד לאחר האירוע, ושוב לאחר שחרורו בתנאים - והן במישור הכללי:

"לא פעם, עמד בית משפט זה על חומרתן של עבירות האלימות במשפחה ועל הסכנה הרבה הנשקפת מהן... עבירות אלו, מתרחשות על דרך הכלל בבית פנימה, באין רואה ובאין שומע, ומוסתרות היטב מהסביבה. פעמים רבות, שרוי התוקף בקונספציה שגויה לפיה אין בכוחו של החוק לפרוץ את מפתן ביתו, בו רשאי הוא, לשיטתו, לנהוג במשפחתו כרצונו, כמו הייתה קניינו. אלמנטים אלו, המשולבים דרך כלל בעבירות האלימות במשפחה, מעצימים את הסכנה הנשקפת מן התוקף כמו גם את חשיבותם של שיקולי ההרתעה האישית והציבורית" (ע"פ 792/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) - השופט ג'ובראן).

אכן, "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות" (ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 7 - השופטת פרוקצ'יה), הם מחייבים ענישה מחמירה, וכבר נזדמן לי להזכיר את דברי המהר"ם מרוטנברג (מגדולי הפוסקים במאה הי"ג) אשר "הקדים דורות רבים בדבריו הבאים: 'והמכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ... והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי...' (שו"ת, חלק ד' פ"א)" (ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה , פ"ד ס(1) 556, 575).

ז.

לדידנו ראוי היה לקבוע כי חלק משמעותי יותר מעונש המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח. מבלי למצות, כאמור, ובעיקר בהתחשב בעברו הנקי של המשיב, ובהנחה כי הסיכון למתלוננת בנסיבות אינו גדול, החלטנו להעמיד את עונש המאסר בפועל על 32 חודש; יתרת התקופה שקבע בית המשפט קמא - 8 חודשים - תהא מאסר על תנאי. הערעור מתקבל איפוא בהתאם.