ע"פ 3416/98 אלברט איפרגן נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בפסק דינו מיום 20.4.98, הרשיע את המבקש בשלושה מעשי עבירה של אינוס, בניגוד לסעיף 345 (ב) לחוק העונשין תשל"ז1977-, וגזר עליו מאסר לתקופה של שמונה שנים. המבקש ערער על פסק הדין ובבקשתו שלפני מבקש הוא לעכב את ביצועו.

2.בפי בא כוח המבקש שלוש טענות עיקריות שמכוחן, כך הוא סבור, יש לעכב את ביצוע גזר הדין: לטענתו חתמו על הכרעת הדין רק שניים מן השופטים שישבו בדין ולפיכך דינה של הכרעת הדין להתבטל; כמו כן סבור הוא כי יומן שכתבה המתלוננת, שנתקבל כראיה, איננו ראיה קבילה; עוד טען שיש להתיר לו להביא ראיה נוספת - עדות של חברתה של המתלוננת, שלא נשמעה במשפט - שאם תישמע תשנה את התוצאה.

3.בטענות אלה אין ממש.

כפי שהתברר שומעה הכרעת הדין - שנכתבה על ידי כבוד השופט ב' אזולאי - במעמד כל שופטי המותב, ושני השופטים האחרים הביעו את הסכמתם. משום מה חתמו רק שניים משופטי המותב על הכרעת הדין, אולם כולם חתמו על גזר הדין. אפילו היה כאן פגם - שבעיני אינו אלא פגם טכני גרידא - אין בו כדי לבטל את פסק הדין כעפרא דארעא.

השאלה אם היה על בית המשפט המחוזי לקבל כראיה את היומן שכתבה המתלוננת ומה ערכו הראייתי - כשאלות אחרות שעניינן הערכת ראיות שהעלה בא כוח המבקש בדיון לפני - יתבררו, מן הסתם, לפני המותב של בית משפט זה בדונו בערעור, אם ימצא לנכון לדון בהן. מכל מקום, לא די בהשגותיו של בא כוח המבקש כדי להעתר לבקשתו.

בהחלטה קודמת הוריתי כי המותב שידון בערעור ידון גם בבקשה להתיר את הבאתה של הראיה הנוספת, שהיא עדות חברתה של המתלוננת, ולפיכך אין צורך לדון בכך כאן. אסתפק בהערה כי בדיון בבית המשפט המחוזי ויתר בא כוחו הקודם של המבקש על השמעת העדות. כן נאמר בהכרעת הדין כי "מכל מקום נראה לי שאין באי זימונה לעדות כדי לשנות את המסקנה המתבקשת מהעדויות". זאת גם התרשמותי.

4.לא למותר להוסיף כי גזר הדין ניתן, כאמור לעיל, ביום 20.4.98, והודעת הערעור הוגשה ביום 3.6.98. בא כוח העורר לא ביקש לעכב את הביצוע סמוך אחרי נתינתו של גזר הדין ואף לא עם הגשתה של הודעת הערעור. את בקשתו הגיש ביום 17.11.98, כשבעה חודשים אחרי נתינתו של גזר הדין, אחרי שהמבקש ריצה תקופת מאסר של שנתיים כמעט מתוך תקופת המאסר שהושתה עליו, ובלי שנתן הסבר משכנע לאיחורו. בנסיבות כאלה, כאשר המשמעות האמיתית של "עיכוב הביצוע" היא שחרור נאשם מן המאסר שהוא מרצה, יש להביא לפני בית המשפט טעמים מיוחדים מאד, שמשקלם כבד ביותר, כדי שהנאשם יזכה בסעד זה.

5. הבקשה נדחית.