ע"פ 3714/98 משה חביביאן נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע ובשתי פרשיות של גניבת כלי רכב וניסיון לסחור בכלי רכב גנובים. הוא נידון לשלוש שנות מאסר בפועל ושמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי. עיקרו של הערעור מופנה כנגד ההרשעה, והערעור בדין יסודו.

הרשעת המערער התבססה כל-כולה על ראיות נסיבתיות. בסיכום הכרעת-דינו התייחס השופט המלומד לראיות הללו בדברים הבאים:

"הראיות הללו כולן וכ"א מהן נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על

חפותו, הן רבות, מגוונות ושלובות זו

בזו ומפריכות חזקת חפותו של הנאשם. צירופן יחד אינו יכול להיות תמים ומקרי".

נראה לנו כי בדברים הללו, כפי שהטעים הסניגור המלומד בצדק, יש משום אימוץ מבחן ההסתברות, היאה להכרעה במשפט אזרחי, אך אין בו משום אמת-מידה לקביעת אשמה פלילית בדרגה של מעבר לספק סביר.

באת-כוח המדינה חתרה לשכנענו, כי חרף אמירתו של בית המשפט קמא בסיכום הכרעת הדין, הונחה תשתית ראייתית נסיבתית מספקת להרשעה. דומנו שמכל הראיות היתה בפני השופט רק עדות אחת שיכלה לכאורה להטות את הכף לצד הרשעה, ואף זאת רק בגין אחת הפרשיות של גניבת אחד מכלי הרכב. כוונתנו לעדותו של השוטר דניאל עמיקם. עם זאת נראה לנו כי ההסתמכות על עדות זו בלבד אינה מעמידה בסיס איתן להרשעה. כך, כמדומה, מתחייב גם מדברי בית המשפט קמא עצמו בבואו להעריך את מכלול הראיות שהובאו בפניו. ואכן ההתרשמות היא שהראיות שהובאו הטילו על המערער חשד לא-מבוטל למעורבות במעשים הפליליים, אך בכך לא סגי לביסוס הרשעה בדין.

אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את הכרעת הדין וגזר הדין ומזכים את המערער מן העבירות שיוחסו לו.