ע"פ 3751/11 עלי אבו טראש נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כ"ץ

(אב"ד) והשופטים: ו' מרוז ו- א' ואגו ) וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש על הכרעת הדין, ולחילופין על גזר הדין.

אפתח בהצגת עיקרי העובדות הצריכות להכרעה.

2.

כנגד המבקש הוגש בחודש נובמבר 2006 כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של רצח. על פי כתב האישום נסעו עאמר גניים (להלן, ככינויו: אבו הדובה ) ושני האחים ג'אבר ואברהים אלווקילי (משבט אלווקילי שבפזורה הבדואית בנגב) לכיוון ביתם של האחרונים, תוך שהם עוברים בשביל הסמוך למקום מושבו של שבט אחר, אבו טראש. על פי הנטען, המבקש, עלי אבו טראש, הגיע אף הוא לשביל ברכבו מסוג מיצובישי מגנום (להלן: רכב המגנום ), כשהוא נושא סכין על גופו. לאחר עצירת הרכבים החל בין הנוכחים ויכוח, שנסב על דרישת המבקש כי האחרים לא ייסעו בשביל שבקרבת ביתו. במהלך הויכוח הגיע למקום עלי אלווקילי (להלן: המנוח ), אחיהם של ג'אבר ואברהים, יצא מרכבו, דחף את המבקש, ובתגובה הוציא המבקש את הסכין שנשא ודקר את המנוח בחזהו. הדקירה גרמה נזק רב לליבו של המנוח, לאובדן דם ולמותו. המבקש, כך נטען בכתב האישום, נמלט מן המקום.

3.

בסמוך לאחר האירוע נעלמו המבקש ויתר הגברים במשפחתו ממקום מגוריהם, לטענת המבקש – בשל חשש מנקמת דם. המבקש אותר לבסוף באיזור ראשון לציון, בחלוף כחודשיים מן האירוע.

4.

השאלה העיקרית שהיתה נתונה במחלוקת בערכאה הדיונית היתה זהותו של הדוקר. המבקש טען, בתמצית, כי בעת הרצח היה בשטח מרעה באיזור אשדוד, ולא בשביל שבקרבת שבט אבו טראש. הוא אף גרס כי לא נהג ברכב המגנום משך זמן רב, והגיע לביתו לאחר שהוזעק משטח המרעה, ברכב אחר השייך למשפחתו.

5.

לאחר שמיעת ראיות, שהתעכבה רבות נוכח אי-נכונות של עדי התביעה השונים להתייצב לעדות, נקבע, ברוב דעות (כב' השופטים: יפה-כ"ץ ו- ואגו , אל מול דעתה החולקת של כב' השופטת מרוז ), כי המבקש הוא זה שהביא למותו של המנוח, אף כי מחמת הספק נקבע כי אין להרשיע את המבקש אלא בעבירת הריגה, ולא בעבירת רצח.

6.

חוות דעת המרשיעה והמפורטת של אם בית הדין, כב' השופטת יפה-כ"ץ , נסמכה ראשית כל על אמרת חוץ של אבו הדובה בחקירתו במשטרה. עד זה, שרכבו נותר בסמוך למקום האירוע עקב תקלה, ואשר היה עקב כך בין הראשונים להיחקר במשטרה, מסר בתחילה מספר גרסאות שאינן קושרות את המבקש לאירוע. ברם לאחר שהובהר לאבו הדובה כי הוא עצמו חשוד ברצח המנוח, הוא מסר הודעה, שאף הוקלטה (אך לא תומללה, כי אם נרשמה מפיו והוגשה – מוצג ת/25ה), ואשר עיקריה מהווים את הבסיס לכתב האישום המתואר לעיל. בהודעתו האמורה טען אבו הדובה, בין השאר, כי הרכב ממנו יצא הדוקר היה רכב המגנום, השייך למבקש, וכי לאחר הגעת המנוח ברכבו שלו למקום ודחיפתו את המבקש – דקר המבקש את המנוח ונמלט מן המקום.

יצוין כי אבו הדובה לא התייצב לעדות ב בית המשפט , נתון שהביא לשחרורו של המבקש ממעצר בחודש יוני 2007, ורק בהמשך אותר אבו הדובה והובא לעדות. אמרתו במשטרה הוגשה במסגרת סעיף 10א ל פקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), לאחר שהוכרז על דעת הצדדים כעד עוין. בחוות דעת הרוב נמצא כי בעוד שאבו הדובה מסר תחילה גרסאות "דמיוניות" למשטרה, ובמהלך עדותו בבית המשפט – ניסה להתחמק מהפללת המבקש, הרי שגרסתו המפלילה והמוקלטת היא הנכונה. דעת הרוב מצאה כי ניתן להסתמך על אמרת חוץ זו – שצוין כי יש להיזהר בקבלתה נוכח החשש שאבו הדובה ביקש לגלגל את האשמה על אחר ולשחרר עצמו ממעצר – זאת נוכח חיזוקים שונים שנמצאו לה.

7.

חיזוק מסוים להודעת אבו הדובה נמצאה בהודעת ג'אבר אלווקילי (אחי המנוח, להלן: ג'אבר ) בחקירתו במשטרה – עד שאף הוא הוכרז עוין והודעתו הוגשה גם היא בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. בהודעתו מסר ג'אבר גירסה דומה יחסית לזו של אבו הדובה, אף שטען כי הוא עצמו לא ירד מרכבו בזמן הוויכוח בין הדוקר למנוח (בניגוד לדברי אבו הדובה) – סתירה שדעת הרוב לא ראתה בה כעניין משמעותי. ג'אבר אף טען כי לא זיהה דווקא את המבקש כדוקר, אלא רק ידע שרכב המגנום: "שייך למשפחת אבו-טראש". הודעתו של ג'אבר במשטרה נמצאה על-ידי דעת הרוב כנכונה ככלל, וכמחזקת את עדות אבו הדובה.

8.

חיזוק משמעותי נוסף מצאה כב' השופטת יפה-כ"ץ בממצאים הפורנזיים. כתמי דם שונים אותרו על גבי רכב המגנום, על ובתוך רכבו של אבו הדובה, ברכבו של המנוח, ועל רגבי עפר במקום האירוע. בהתאם לחוות דעת ביולוגיות שנערכה במטה הארצי של המשטרה נמצא כי דם, המתאים לזה של המנוח, נמצא הן ברכבו שלו, הן על גבי רכב המגנום – הוא הרכב ממנו יצא הדוקר, ואשר אין חולק כי הוא שייך למבקש. כתמי הדם על ובתוך רכבו של אבו הדובה, וברגבי העפר, נמצאו ככאלה שמקורם הוא באדם אחר (ממין זכר), שאיננו המבקש, או המנוח.

העובדה שדמו של המנוח נמצא על רכב המגנום (שנמצא כי הוא של המבקש) היוותה לדידם של שופטי הרוב ראיה רבת חשיבות, המלמדת על כך שטענת אבו הדובה כי המבקש הוא הדוקר – נכונה, שכן מובן שבעת חקירתו, שעות לאחר האירוע, לא היתה לאבו הדובה כל דרך לדעת שעל אותו רכב אכן יימצא דמו של המנוח. ממצאים פורנזיים אלה השתלבו עם קביעה עובדתית נוספת של דעת הרוב, לפיה רכב המגנום היה לא רק בבעלותו כי אם גם בשימושו של המבקש, חרף ניסיונו לטעון כי כל בני משפחתו עשו שימוש ברכב.

מאידך גיסא, לא ייחסה דעת הרוב חשיבות מכרעת למציאתם בזירת האירוע של כתמי דם (שהוגדרו על ידה כ"טיפות" וכ"זעירות"), שאינם של המבקש, או של המנוח. נקבע כי אפילו היינו מניחים כי אלו אכן נוצרו במהלך האירוע, כשיטת ההגנה, הרי שאין באלה כדי לאיין את נכונות הודעתו של אבו הדובה, גם אם לא ניתן לקבוע את התרחיש המדויק שבו נוצרו אותם כתמי דם.

חיזוק נוסף מצאה דעת הרוב בשקרים הרבים שנמצאו בדברי המבקש, בכך שהופרכה טענת האליבי שלו (כאילו שהה בשטח המרעה של המשפחה באיזור אשדוד), כמו גם בבריחתו של המבקש מן המשטרה לאחר הדקירה וחוסר שיתוף הפעולה שלו – ושל כל בני משפחתו – בחקירה המשטרתית.

9.

כב' השופטת מרוז סברה, בדעת המיעוט שלה, כי לא ניתן לבסס כאן הרשעה מעבר לספק סביר גם בעבירת ההריגה וזאת נוכח חולשת גרסאותיהם של עדי התביעה. חוות דעתה הדגישה את החולשה היחסית של הסתמכות התביעה על עדות אבו הדובה, שהיה היחיד אשר זיהה את המבקש כדוקר, ואשר מסר גרסאות שונות קודם ולאחר שמסר את הודעתו ת/25ה במשטרה. קיימת אפשרות, כך נקבע, כי אבו הדובה מסר את הודעתו רק משום שביקש למלט את נפשו מאימת הדין, ואין לשלול אפשרות: "שביקש למלט נפשו של אחר, לא מן הנמנע, אף הוא בן למשפחת אבו טראש, אשר קרוב לליבו יותר מהנאשם".

10.

יתר הראיות, כך לשיטת שופטת המיעוט, אין בהן כדי להוות חיזוק מספיק לאמרת החוץ של אבו הדובה. בהקשר זה היא הביעה דעתה כי:

(א)

הודעתו של ג'אבר בעייתית לא פחות מזו של אבו הדובה, ואף עומדת בסתירה אליה בנקודה מרכזית, היא שאלת ירידתו של ג'אבר מן הרכב.

(ב)

ביחס לדמו של המנוח, שנמצא על רכב המגנום: לגישתה אין בראיה זו כדי לחייב את המסקנה כי המבקש הוא הדוקר, שכן קיימת אפשרות שמי מבני משפחתו האחרים של המבקש עשה שימוש ברכב. לעומת זאת כתמי הדם הבלתי מזוהים שבזירה יש בהם כדי להחליש את טענות התביעה, שכן קיומם: "פותח פתח לתרחישים שונים ומשונים, אשר יכול והתרחשו בזירת העבירה ואשר נותרו בבחינת 'חור שחור', אשר איש אינו יודע את פשרו והשלכותיו על האירוע".

(ג)

אשר לשקרי המבקש והפרכת האליבי שלו: אף באלו אין כדי להוות חיזוק מספק לראיות התביעה, מקום שבו הראיות הישירות להוכחת ביצוע העבירה חלשות באופן יחסי.

11.

כב' השופט ואגו הצטרף כאמור לחוות דעתה של אם בית הדין, כב' השופטת יפה-כ"ץ , וקבע, בתמצית, כי אין בתמיהות ובתהיות שבחוות דעת המיעוט כדי להקים תרחיש חלופי ובעל עיגון במציאות, שיהא בו כדי להסביר את מות המנוח, זולת ההשתלשלות המתוארת בכתב האישום.

12.

נוכח האמור בדעת הרוב הורשע המבקש בעבירת הריגה, כמו גם בעבירה של החזקת סכין, שיבוש הליכי משפט (בהתחשב בהסתתרותו מהמשטרה, אף לאחר שזומן לחקירה), ובנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (עבירה שבביצועה הודה המבקש). דינו נגזר ל-18 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (כשבעה חודשים וחצי).

13.

המבקש, באמצעות באי-כוחו הנוכחיים (אשר לא ייצגוהו בערכאה הדיונית), מערער על הרשעתו בעבירת ההריגה (ועל נדבך זה בלבד בהכרעת הדין), כמו גם על חומרת העונש שהושת עליו. בגדרי ערעורו עתר לעיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור, היא הבקשה שבפניי.

14.

בבקשתו לעיכוב ביצוע טען המבקש, בתמצית, כי סיכויי הערעור שהגיש – גבוהים, וקיים חשש ממשי כי אם יידרש להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי – יישלח חף מפשע לבית הכלא. עיקר טענות המבקש בערעורו נוגעות לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט בדעת הרוב בהתבסס על עדותו של אבו הדובה. לטענת המבקש, לא היה מקום לקבוע שאבו הדובה דובר אמת במסגרת אמרת החוץ שלו, שכן הוא מסר עוד מספר גירסאות שקריות קודם לכן. המבקש מוסיף כי במהלך הדיונים התברר שקיים סכסוך קודם בין אבו הדובה לבין המבקש, שיש להתחשב בו כמניע אפשרי של אבו הדובה להפליל דווקא אותו. עוד הוא מטעים כי הודעתו של ג'אבר לא רק שאיננה מחזקת את הודעתו של אבו הדובה, אלא אף מחלישה אותה, שכן בין השתיים קיימות סתירות מהותיות. כתמי הדם של המנוח על רכב המגנום, כך המבקש, אינם יכולים אף הם להוות ראיית חיזוק, שכן אין הם קושרים אותו אישית לזירת האירוע, שהרי לטענתו רבים מבני משפחתו עשו שימוש ברכב. לעומת זאת, כתמי הדם הבלתי מזוהים מלמדים, לשיטת המבקש, על נוכחותו של אדם נוסף בזירה, נתון המצדיק את דחיית אמרת החוץ של אבו הדובה. עוד מוסיף המבקש כי לדעתו טענת האליבי שלו כלל לא הופרכה, וממילא אין בדברים כדי לחזק את אמרת החוץ של אבו הדובה.

לבסוף מדגיש המבקש את הנסיבות המיוחדות שבמכלול, שכן בארבע השנים שקדמו לגזר הדין, הוא היה משוחרר, ורק לאחר שנגזר דינו הוחמרו תנאי שחרורו, כך שנקבע שישהה ב"מעצר בית מלא", בתוספת איזוק אלקטרוני. המבקש מדגיש כי התייצב לכל הדיונים בעניינו, גם לאחר שהורשע, והוכיח כי ניתן לסמוך עליו וכי הוא מקבל על עצמו את מרותו של בית המשפט.

15.

בדיון שקיימתי הוסיפו וטענו באי-כוח המבקש כי בית המשפט הנכבד קמא הרשיע את המבקש בעיקר בהסתמך על עדותו המפלילה של אבו הדובה במשטרה, אשר צולמה. אולם, נטען, כי בית המשפט נסמך אך ורק על ההודעה הכתובה, שנערכה באותו מעמד (ת/25ה), ולא על הקלטת, ואילו בין ההודעה לבין דברי אבו הדובה בחקירתו, כפי שהם באים לידי ביטוי בקלטת – קיימים הבדלים מהותיים, להבנת המבקש. במהלך הדיון בפניי הציגו פרקליטיו של המבקש אף תמליל של החקירה, בתרגום לעברית, אשר נערך לבקשתם (להלן: התמליל ), כמו גם מסמך הכולל "הבדלים מהותיים" נטענים בין התמליל לבין ההודעה הכתובה. התמליל הוגש לעיוני, וזאת בהסכמת בא-כוח המדינה, שניתנה לצרכי ההליך שבפניי בלבד ומבלי שיהא בכך כדי לגרוע מטענת המדינה כי המדובר בראיה חדשה, אשר לא הוצגה בערכאה הדיונית ואין להסתמך עליה בהליך העיקרי.

16.

בא-כוח המדינה טען מנגד כי לשיטתו אין בתיק זה עילות, או נסיבות המצדיקות את דחיית ריצוי העונש עד לפסק הדין בערעור.

17.

יצוין כי הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בהליך שבפניי, וזאת נוכח הצורך להמשיך ולבדוק מספר עניינים הכרוכים במכלול, לרבות עריכת השוואה מדוייקת בין ההודעה הכתובה לבין התמליל, ובחינת השפעתם של ההבדלים שבין השניים על טענות הצדדים.

עתה, לאחר שבחנתי את בקשת המבקש, את הערעור המפורט של המבקש, שעליה נסמכת הבקשה, ואת החומר הרב אשר הוגש לערכאה הדיונית ושימש להכרעת דינה – הגיעה העת להכריע בסוגיות המתעוררות בבקשה זו. עמדתי, לאחר שהתלבטתי בדבר, היא כי דין הבקשה – להידחות . להלן אפרט את הטעמים למסקנתי זו.

18.

בפתח הדברים אזכיר כי אמות המידה שלפיהן תידון בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר הותוו כידוע ב-ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ ). על פי הלכת שוורץ , ככלל, יש להתחיל בריצוי עונש מאסר שהושת – בסמוך לאחר מתן גזר הדין, אך ל בית המשפט מסור שיקול דעת לעכב את ביצוע העונש, בהתחשב, בין היתר, במאפיינים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורכה של תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של המבקש, ונסיבותיו האישיות (ראו: הלכת שוורץ , בעמוד 283; ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2009); ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2010) (להלן: עניין פלוני ); ע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2010); באחרונה אף חודדו הדברים בהחלטתו המפורטת של השופט י' דנציגר , ב-ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2011) ). נקודת המוצא היא כי על המבקש מוטל הנטל להראות שבעניינו מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע העונש (ראו: סעיפים 43, 44 ו-87 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 ; הלכת שוורץ ; עניין פלוני ).

19.

חומרת העבירה בה הורשע המבקש ו נסיבות ביצועה הן כאלה שיש בהן כדי להקשות עד מאד על היעתרות לבקשת המבקש. המבקש, כך נקבע ברוב דעות, קיפד את חייו של אחר בשל סכסוך של מה בכך. ויכוח על זכות הנסיעה בשביל עפר, ודחיפה של המבקש על-ידי המנוח, הובילו את המבקש – כך נקבע בהכרעת הדין של הרוב – לשליפת סכין גדולה, שהייתה בחזקתו, לדקירת המנוח בחזהו, עד לליבו, ולהשארתו מתבוסס בדמו בזירת האירוע. אין צורך להרחיב בעוצמת האינטרס הציבורי בשליחתו של מי שהורשע בבביצוע עבירה שכזו למאסר, אף אם טרם נשמע ערעורו.

20.

אורך המאסר שהושת על המבקש אף הוא כזה שאיננו מצדיק את המשך עיכוב ביצוע העונש. ברי כי אין כל חשש ממשי שערעור המבקש יתקבל והוא ישוחרר ממאסר לאחר שכבר ריצה את מלוא תקופת המאסר, או אפילו חלק משמעותי הימנה. באי-כוחו של המבקש אף התקשו להצביע על מקרים שבהם מי שהושת עליו עונש מאסר כה ממושך – יזכה בעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לדיון בערעורו (לקראת הדיון, ובהודעה שניתנה לאחריו, הצביעו באי-כוח המבקש על שני מקרים, שניתן להגדירם כחריגים ביותר, של עיכוב ביצוע עונש מאסר לתקופה של עשר שנים: ע"פ 3559/03 יגור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.2003), ו-ע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.8.2011).

כאן המקום להזכיר עוד כי ערעור המבקש על הכרעת הדין מכוון כנגד הרשעתו בעבירת ההריגה בלבד, אך לא כנגד שלוש העבירות האחרות בהן הורשע (נשיאת סכין, שיבוש מהלכי משפט, ונהיגה ללא רישיון). בכך יש כדי להקהות מעוקצה של הבקשה לעיכוב ביצוע. הנה כי כן אפילו יתקבל הערעור על ההרשעה בעבירת ההריגה, לאחר שהמבקש שהה במאסר תקופה שאיננה ממושכת עד להכרעה בערעור, הרי שהמערער לא יוכל להתייצב כאדם חף מכל עוון, הטוען כי ריצה עונש מאסר לשווא.

21.

לזכות המבקש עומדת, כמובן, העובדה שהיה עד כה נתון ב חלופת מעצר , משך שנים ארוכות. עם זאת, יש לזכור שמעמדו של המבקש השתנה עתה. המבקש איננו מוחזק עוד כחף מפשע. כיום אין אף עוד ספקות שמא נוכח חששם של כל עדי התביעה שאינם מנציגי המדינה – מלהעיד במשפט (ראו: פיסקה 58 לפסק דינה של כב' השופטת יפה-כ"ץ ) – תיאלץ התביעה לבקש את מחיקתו של כתב האישום כנגד המבקש (היתה זו אחת מהסיבות שהביאו לשחרורו של המבקש ממעצר). המשפט הגיע בינתיים אל תומו, המבקש הורשע, ולכן חזקת החפות איננו עומדת לו עוד (ראו: ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.2005) בסייפא לפיסקה 6). האיזון בין אינטרס של מי שהוא נאשם, המוחזק כחף מפשע, לבין האינטרס הציבורי, בקשר עם הותרתו של המבקש במעצר – איננו עוד האיזון הרלבנטי. המשך עיכוב הביצוע משמעותו למעשה שבזכות הערעור שהגיש, יוכל מי שהורשע בעבירת הריגה ונגזר עליו עונש כבד ביותר, להיוותר מחוץ לבית הכלא, רק משום שערעורו טרם נשמע.

22.

נוכח הנתונים שנסקרו עד הנה, הרי שכדי להצליח בבקשתו – על המבקש לשכנע כי סיכויי הערעור הם ברמה גבוהה די הצורך על מנת להתגבר על השיקולים המשמעותיים שנמנו בפיסקאות הקודמות, ואשר מטים את הכף לדחיית הבקשה . בשאלה זו אכן התמקדה הבקשה לעיכוב ביצוע, בגדרה גרס המבקש כי סיכויי הערעור פה עומדים בדרישה זו. לדיון בשאלה זו אפנה עתה.

23.

בטרם אבחן את טענתו זו של המבקש לגופה, אזכיר, כי מה שנדרש בשלב זה הוא רק בדיקה ראשונית ולכאורית של משקל הטענות העולות בערעורים, בשים לב לקושייה, האם הצטברותן של אלה יכול להביא לשינוי מהותי בהכרעת הדין, או בעונש שנגזר (ראו: ע"פ 6845/09 חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009); ע"פ 816/ 10 גולד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.2010)).

24.

אין ספק שבאי-כוחו החדשים של המבקש לא הותירו בערעור אבן שלא הפכוה, והם טוענים בבהירות ובפירוט כל טענה שניתן לטעון עבור מרשם. חלק מטענותיהם ודאי יכול להצדיק בירור וליבון בהליך הערעור. בנוסף, חוות הדעת המזכה מלמדת אף היא, בנסיבות שבכאן, כי בפי המערער טענות הראויות להישמע (השוו: ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2005); ע"פ 3399/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.2011). ברם אף לאחר בחינה מעמיקה של הטענות שבערעור, גם על רקע חוות הדעת המזכה, התקשיתי להתרשם כי סיכוייו לכאורה של הערעור הם גבוהים ברמה כזו שתצדיק היעתרות חריגה לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר של המבקש, בנסיבות שלפנינו. אבהיר את הדברים מיד בסמוך.

25.

טענת המבקש כי אבו הדובה שיקר בחלק מחקירותיו, ולכן אין לתת אמון אף בהודעתו המפורטת והמוקלטת (ת/25ה) – נבחנה היטב בערכאה הדיונית, ונדחתה. מובן ששופטי הרוב היו ערים היטב לכך שאבו הדובה שיקר בתחילה, ואף בבית המשפט נמנע מלומר אמת, עת ניסה לחזור בו מהפללתו את המבקש, אך מצאו שעם כל הזהירות הנדרשת בתנאים שכאלה, יש בראיות הנוספות כדי להוות חיזוק כנדרש, ואף מעבר לכך, באמרת החוץ הנ"ל. יוזכר: אבו הדובה הצביע – שעות בודדות לאחר האירוע – על רכב המגנום של המבקש (בן השבט היריב לזה של המנוח) כזה שהיה בזירת האירוע וממנו יצא הדוקר. גילוי דמו של המנוח על רכב המגנום לימד שאבו הדובה אכן סיפר את האמת, לפחות בנקודה זו. מכאן, שהטלת ספקות כלליים בדברי אבו הדובה לא די בהם, אלא על המבקש היה להציג היפותיזה חלופית מפורטת דיה לזו שלפיה הוא עצמו היה הדוקר, ולשכנע כי קיים לפחות ספק סביר שמא בן משפחה אחר הוא שנהג ברכב (שהרי המבקש טוען כי הוא לא היה כלל נוכח במקום האירוע) ודקר את המנוח, וכי אבו הדובה החליט להפליל את דווקא את המבקש. היפותיזה חלופית זו לא נטענה כדבעי על-ידי המבקש בערכאה הדיונית, ולפחות לדעת שופטי הרוב היא לא זכתה לעיגונים מספקים. המדובר במשוכה, שחרף קיומה של דעת מיעוט מפורטת, נראה לכאורה בשלב זה כי למבקש לא יהיה קל לצלוח אותה.

26.

טענת המבקש לקיומו של סכסוך קודם בינו לבין המבקש אף היא איננה נראית ככזו שיכולה לקעקע בשלב זה את אמינותה של אמרת החוץ. המדובר לכאורה בסכסוך של מה בכך, שנים אחדות קודם לאירוע, מושא הדיון כאן, וזה ודאי איננו נראה כעילה להפללת המבקש דווקא. דעת הרוב אף היא לא התרשמה כלל ועיקר מאותו סכסוך כמניע אפשרי להפללת המבקש, בפרט שהמבקש עצמו לא טען בחקירתו, או אף בפני בא-כוחו, שסכסוך שכזה כלל היה קיים, ואף נוכח שקרי המבקש בעניין בחקירתו הנגדית (ועיינו: פיסקה 37 לחוות דעתה של השופטת יפה-כ"ץ ).

27.

טענת המבקש לאי-התאמה בין הודעתו של אבו הדובה, כפי שנרשמה על-ידי החוקר, לבין תוכן הדברים שנאמרו בחקירה (המצולמת) – אף היא איננה נראית, לעת הזו, כמטה את הכף באופן פסקני לטובת המבקש. המבקש מעריך ש בית המשפט הנכבד קמא הסתמך בהכרעת דינו על ההודעה הכתובה עברית, מבלי שצפה בהקלטה מאותה חקירה (שהתקיימה בשפה הערבית, וזו איננה שגורה, למיטב הבנת המבקש, בפי השופטים שדנו בעניינו בבית המשפט המחוזי הנכבד) ומבלי שעמדו לנגד עיניו ההבדלים הנטענים בין האמור בשתיים. המבקש הציג איפוא, כנזכר לעיל, תמליל שנערך עבורו עתה, וממנו הוא מבקש ללמוד על אי-ההתאמה בין ההודעה לבין החקירה, ועל היעדר האפשרות להסתמך על דברי אבו הדובה. טענה זו מעוררת בשלב זה, על פניה, מספר קשיים:

ראשית , מבחינה דיונית המבקש ייאלץ להבהיר לערכאת הערעור מדוע לא טען כבר בערכאה הדיונית לקיום הבדלים מהותיים (לשיטתו) בין ההקלטה לבין ההודעה, ששתיהן היו כבר אז בחזקת המבקשת. המשיבה, נזכיר, גורסת כי אם ירצה המבקש להסתמך בערעור על התמליל שערך, יהיה עליו לבקש לצרפו כראיה חדשה בערעור.

שנית (אף אם נתעלם מן המשוכה הדיונית הנ"ל הניצבת בפני המבקש) – עיון בתמלול שהוגש לי בהסכמת בא-כוח המדינה לצורך הליך זה בלבד מעלה אמנם כי יש מספר נקודות מעוררות-שאלות, העולות מן התמליל, אולם בשלב ראשוני זה, לא ניתן לומר כי מדובר בנתונים המשנים בהכרח את פני ההליך מעיקרו. חרף טענותיו הרבות של המבקש בעניין ההודעה, התמליל, וההבדלים ביניהם, הרי שלשיטתי קיימות שתי טענות בלבד שיכולות להשפיע משמעותית על סיכויי הערעור: טענה כי אותם הבדלים יכולים ללמד על כך שלא ניתן ליתן אמון באמרת החוץ, וטענה כי אבו הדובה לא הפליל למעשה את המבקש, והשם "עלי אבו טראש" הוא פרי תוספת של החוקרים. לאחר עיון בחומר אני סבור כי שתי הטענות הללו אינן מבוססות כדי הצורך על מנת להצדיק את עיכוב הביצוע.

אשר להבדלים שבין התמליל לבין ההודעה, הרי שהחוקר רשם בעברית את תמצית דבריו של אבו הדובה, וככלל ניתן לכאורה לומר שהוא עשה את מלאכתו באופן סביר במרבית המקרים (אם כי לא בכולם). החוקר אף הקריא בקול את שהוא רושם, בצמתים מרכזיים של החקירה, ואבו הדובה לא הסתייג מהם. זאת ועוד – ההבדלים שניתן למצוא בין התמליל לבין ההודעה – ויש כאלה – לכאורה אינם יכולים ללמד כשלעצמם שלא ניתן לקבל את אמרת החוץ של אבו הדובה כמהימנה.

אשר לטענה כי אבו הדובה לא התייחס למבקש באופן אישי, בהקשרים שונים בהודעתו: המבקש צודק לכאורה בכך שבמקום שנרשם מפי אבו הדובה ש"הכרתי את הרכב וידיעתי שזה שייך לאבו טראש עלי" (עמ' 1 ש' 9-8 להודעה), הרי שבחקירה לא נקב אבו הדובה בשם "עלי" באותו הקשר (עמ' 8 לתמליל). נתון זה כשלעצמו יכול היה ללמד שהכוונה היא שהרכב שייך לשבט אבו-טראש. המבקש אף צודק בכך שבמקומות שונים שאבו הדובה התייחס ל"הוא", נרשם מפיו כאילו אמר: "עלי אבו טראש". אולם קריאה יסודית בתמליל מגלה שלכל אורך החקירה מתייחס אבו הדובה בבירור לאדם אחד וספציפי: עלי אבו טראש, הוא המבקש. אבו הדובה הוא שנקב בשם "עלי" (עמ' 3 לתמליל), וגם אם לאחר מכן הוא התייחס בעיקר ל"אבו טראש" (לרבות בהקשר לבעלי רכב המגנום), הרי שנראה כי כוונתו היתה להתייחס למבקש, אף בלא לציין את שמו הפרטי (וייתכן שאבו הדובה עשה כן משום שאף שמו של המנוח היה עלי). בהקשר זה יש להוסיף עוד כי אבו הדובה מאשר שהמבקש (בשמו המלא) הוא שנסע אחריו (עמ' 29 לתמליל), הוא שדיבר עם האחים ג'אבר ואברהים (עמ' 30), שהמבקש הוא "זה שדקר" (עמ' 27 לתמליל, כמו גם עמ' 33, 34, 40 ו-41 לתמליל), שהמבקש הוא שברח "ברכב שלו" (עמ' 17 לתמליל), ושהסכין נותרה אצל המבקש (שם). בשלב זה נראה איפוא שהמבקש יתקשה להיבנות מטענה גורפת שאבו הדובה כלל לא התייחס אליו אישית, בהקשרים שונים של הודעתו, ואולם מטבע הדברים טענה זו לפרטיה ולנפקויותיה תצטרך להיבחן על ידי ההרכב שידון בערעור, אם יאות לקבלת את התמליל כראיה חדשה בערעור.

28.

כיוון שאמרת החוץ של אבו הדובה אכן מפלילה את המבקש, על המבקש יהיה לשכנע כי ראיות החיזוק לא די בהן. אף בעניין זה, חרף טענות מעניינות וחריפות של באי-כוחו של המבקש, קשה לומר שסיכויי הערעור הם גבוהים די הצורך על מנת לשכנע כי יש לעכב את ביצוע גזר הדין. נתייחס עתה לחלק מראיות אלה.

29.

כתמי הדם של המנוח, שנמצאו על רכבו של המבקש מהווים חיזוק משמעותי לאמרת החוץ. אף לשיטת דעת המיעוט, הם מותירים את המבקש עם הצורך לשכנע בסבירותה של אותה היפותיזה חלופית וצרה שהעלה, כי גורם אחר מבני משפחתו של המבקש, שנטל את הרכב, הגיע למקום ודקר את המנוח (ואבו הדובה העדיף להפליל את המבקש, ולא אותו גורם אחר). המדובר בהיפותיזה שהמבקש התקשה בביסוסה עד הנה.

30.

אף כתמי הדם של אותו "אדם אחר", שאיננו המבקש, או המנוח, אינם נראים כממצא המחייב בהכרח לערער את גרסת התביעה, ועל המבקש יהיה להתגבר על נימוקיהם המפורטים של שופטי הרוב בעניין זה. אעיר, כי בשים לב לכך שהדם שייך לכאורה לאדם אחד (עד כמה שניתן לחלץ מחוות הדעת של המטה הארצי), וזה הותיר טיפות מדמו לא רק מחוץ לכלי הרכב אלא אף על גבי בלם היד ברכב של אבו הדובה ושל אחיו של המנוח (מוצג 11 לחוות דעתה של ד"ר פרוינד, ת/3), קשה להלום כי מקורו של הדם הוא בדוקר, שהוא בן השבט היריב, אבו טראש (לפי ההיפותיזה החלופית הנ"ל).

31.

שקרי המבקש והפרכת האליבי שלו (שלגביהם היו כל שופטי ההרכב תמימי דעים) – אף הם נתונים שעלולים להקשות על המבקש להצליח בערעורו. המבקש מלין אמנם בערעורו (עמ' 42) על כך שהערכאה הדיונית נסמכה לשם הפרכת האליבי על אמירה יחידה של אמו לחוקרים, מסמוך לאחר האירוע (לפיה לא ראתה את המבקש מזה כ-20 ימים). ברם הפרכת האליבי, כמו גם היעדר המהימנות של המבקש ככלל, הוסקו על ידי הערכאה הדיונית על בסיס ניתוח יסודי ביותר של אמירות רבות ומגוונות בהרבה (עמ' 51-27 להכרעת הדין). התקשיתי למצוא בערעור המפורט התייחסות ממצה לכל ניתוחיה וממצאיה של הערכאה הדיונית בעניין קרדינלי זה, וקשה להתרשם איפוא מסיכויי המבקש לשכנע את ערכאת הערעור להתערב באותם ממצאים, ודאי כאשר בעניין זה עסקינן בממצאי עובדה ומהימנות. יש לכאורה איפוא בסיס לעמדת שופטי הרוב, כי בנפול טענת האליבי ונוכח הסתבכות המבקש בשקרים רבים, יש בכך משום חיזוק לאמרת החוץ של אבו הדובה.

32.

לסיכום הדיון בסוגיית סיכויי הערעור: יש בפי המבקש טענות שבהחלט ראויות להישמע, ודאי כך נוכח קיומה של חוות הדעת המזכה. עם זאת, ברי כי בפני המבקש עומדות עדיין משוכות גבוהות בדרכו לקבלת הערעור על הכרעת הדין, כמבואר לעיל, ומשמעותן של אלה היא כי סיכויי הערעור אינם ברמה כה גבוהה המצדיקה את עיכוב ביצוע גזר הדין, מה שגם שכאמור לגבי שלוש העבירות האחרות שבהן הורשע – לא הוגש ערעור.

33.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית בזאת. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתאריך 20.11.2011, שעה 10:00, תוך שהתנאים המגבילים שהושתו עליו לצורך שהייתו בחלופת מעצר לאחר פסק הדין, מושא הערעור, ייוותרו בעינם עד למאסרו בפועל.