ע"פ 3929/10 פרויס הסגיל והדי נ. משטרת ישראל -מרחב לכיש

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (סגנית הנשיא ד' כהן ) מיום 16.5.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1739/08.

1.

ביום 10.12.2008 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום באשקלון המייחס לו שורת עבירות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין והטרדה מאיימת לפי סעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2002. על פי כתב האישום, המערער חשוד בביצוע העבירות כלפי עובדת המוסד לביטוח לאומי באשקלון בעקבות החלטתה לדחות תביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי על ידי בנו.

2.

בדיון שנערך ביום 16.5.2010 ביקש המערער מהשופטת לפסול עצמה מלדון בתיק. הבקשה הוגשה על ידי המערער עצמו לאחר שהסנגור שמונה לייצגו מטעם הסנגוריה הציבורית, לא ראה להגישה. על פי הנטען בבקשה, לשופטת כהן היכרות קודמת עם מר רמי דוידי אשר מוזכר בכתב האישום. לטענת המערער, במסגרת תפקידה הקודם בפרקליטות מחוז הדרום, הורתה השופטת על סגירת תיק שנפתח בעניינו של מר דוידי. כן נטען בבקשה, כי בעבר פסקה השופטת בהליך אזרחי שהתנהל בין המערער לבין מר דוידי ואחרים. בדיעבד, בוטל אותו פסק דין, אשר ניתן במעמד צד אחד, והתיק הועבר לשמיעה בפני שופט אחר. מכאן למד המערער כי השופטת נפסלה מלדון בתיק בשל היכרותה עם מר דוידי.

3.

בהחלטתה, שניתנה במעמד הצדדים, דחתה השופטת את הבקשה בציינה כי מר דוידי אינו מוכר לה היכרות אישית או אחרת ואם בא עניינו בפניה, היה זה בהקשר מקצועי בלבד. השופטת התייחסה לכל אחד מהאירועים שהוזכרו בבקשה וציינה כי הללו זכורים לה במעורפל, אם בכלל. בנוסף, הבהירה השופטת כי אמנם מר דוידי מוזכר בפרק העובדות של כתב האישום, אך הוא אינו עד תביעה - ואף לו היה, לא היה בכך כדי להצדיק את פסילתה מלדון בעניינו של המערער. בשולי הדברים העירה השופטת באשר לשיהוי שבו הוגשה הבקשה - כשנה חצי לאחר שהוגש כתב האישום ולאחר שנערכו בפניה כבר כמה דיונים בתיק.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני במסגרתו שב המערער וטוען כי קיימת היכרות בין השופטת לבין מר דוידי וכי היכרות זו עמדה ברקע לשני האירועים שהוזכרו לעיל. לעניין השיהוי טוען המערער כי בקשת הפסלות הוגשה על ידו במועד מוקדם בהרבה מהדיון שנערך ביום 16.5.2010.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כאמור, עיקר טענותיו של המערער מבוססות על קיומה, לכאורה, של היכרות בין השופטת כהן לבין מר דוידי המוזכר בפרק העובדות של כתב האישום. השופטת הבהירה בהחלטתה מיום 16.5.2010 כי אין לה כל היכרות אישית או אחרת עם מר דוידי וכי ככל שעניינו הובא בפניה בעבר, הרי שהיה זה בהקשר מקצועי בלבד. די בכך על מנת לדחות את הבקשה. בית משפט זה הבהיר בעבר כי במסגרת הליכי פסלות נקודת המוצא היא כי התשתית העובדתית המוצגת על ידי השופט היא הנכונה, וכי על הטוען אחרת מוטל נטל כבד להפריך הנחה זו (ראו, למשל: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599, 613-612 (1999); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 90-87 (2006)). במקרה דנן לא עמד המערער בנטל האמור. המסמכים שצרף המערער לערעורו אינם מעידים על היכרות משמעותית בין השופטת לבין מר דוידי, וממילא מר דוידי מוזכר בכתב האישום אך במסגרת ציטוט ממכתב שכתב המערער ואין לו חלק של ממש בפרשה נשוא כתב האישום.

6.

באשר לעובדה שהשופטת כהן ישבה בעבר בהליך אזרחי אשר עסק בעניינו של המערער, הלכה היא כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים של אותו נאשם אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. על מנת שישיבתו של שופט בתיק קודם תביא לפסילתו, על המערער להראות כי התקיימו נסיבות מיוחדות ונדירות, אשר מעוררות חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673, 677-676 (1997); ע"פ 669/03 עמיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.2.2003); ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2004); ע"פ 6510/04 מדינת

ישראל נ' עזורי (לא פורסם, 12.8.2004)). המקרה דנן אינו נופל בגדרם של מקרים נדירים אלה. עניינו של ההליך האזרחי שהובא בפני השופטת התייחס לטענות דיבה שהושמעו, לכאורה, על ידי המערער במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, והסתיים ללא דיון לגופו של עניין. בעוד עניינו של ההליך הפלילי הנוכחי הינו כאמור באיומים והטרדה כלפי עובדת ציבור שהתבצעו, לכאורה, במהלך השנים 2008-2007. אין בין ההליכים כל קשר ענייני, ואף אין להם רקע עובדתי משותף. אף אם המערער חש כי קיים בעניינו חשש למשוא פנים מצד השופטת, הרי שמדובר בחשש סובייקטיבי, אשר אין בו כשלעצמו כדי להקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250-249 (1982); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים

והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 758, 760 (1988); מרזל , 115-114).

אשר על כן, הערעור נדחה.