ע"פ 6510/04 מדינת ישראל נ. מאיר עזורי

ערעור על החלטת בית-משפט השלום בנתניה (השופטת א' טלמור) לפסול עצמו משבת בדינם של המשיבים בב"ש 3800/04.

1.המערערת הגישה (ביום 27.5.2004) לבית משפט השלום בנתניה בקשה נגד המשיבים, למתן צו הפסקה שיפוטי וצו מניעת פעולות במקרקעין (ב"ש 3800/04). על-פי הבקשה, עסקו המשיבים בבניית גן אירועים בשטח המוכרז כקרקע חקלאית, בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. הצו ניתן כמבוקש (ביום 30.5.2004), על-ידי השופטת א' טלמור. המשיבים הגישו (ביום 1.6.2004) בקשות להתליית הצו, לביטולו, ולקיום דיון במעמד הצדדים. בקשת ההתליה התקבלה (ביום 2.6.2004), וביצוע הצו עוכב עד לקיום דיון. הדיון בבקשת המשיבים לבטל את הצו נקבע ליום 14.6.2004. טרם הדיון, הגישו (ביום 10.6.2004) המשיבים בקשה, כי השופטת טלמור תפסול עצמה מלדון בעניינם. הטעם שנטען לפסילה – העובדה שהשופטת ישבה בעבר בתיק אחר של תכנון ובניה, בו נדון עניינם של המשיבים 1 ו-2 ביחס לאותם מקרקעין (עמ"ק 20012/03). עובדה זו עוררה, לשיטת המשיבים, חשש לקיומה של דעה קדומה אצל בית המשפט, וכן פגעה במראית פני הצדק, במידה המצדיקה פסילה. לביסוס טענתם הפנו המשיבים לפסק הדין בע"פ 300/04 ש.י.צ. – ארועים בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם; להלן – פרשת ש.י.צ. ), בו הוריתי על העברתו של תיק לשופט אחר "לאור מעורבותה של השופטת בהליך קודם". המערערת התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה, הבקשה הוגשה בשיהוי, ואף לגופה היא חסרת יסוד. בית המשפט קיבל (ביום 4.7.2004) את בקשת הפסילה. זו לשון החלטתו:

"מאחר ובעניין אחר, דומה במהותו, בו דן בימ"ש זה נקבע בע"פ 300/04 ע"י כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט א' ברק, כדלקמן: 'לאור מעורבותה של השופטת טלמור בהליך קודם, הנני סבור כי מן הצדק הוא שהעניין יועבר לשופט אחר, וכך אני קובע' – סבורה אני כי כך בענייננו ואני פוסלת עצמי מלדון בתיק זה, תיק ב"ש 3800/04."

2.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערערת חוזרת בו על טענותיה בפני בית משפט השלום. ראשית נטען, כי בקשת הפסילה הוגשה בשיהוי, שכן היה על המשיבים להגישה יחד עם הבקשות להתליית הצו ולביטולו, ולא להשתהות משך עשרה ימים נוספים. שיהוי זה מעיד, לשיטת המערערת, על חוסר תום-הלב של המשיבים, ש"השיגו" את התליית צו המניעה, ואז פעלו בנפרד במישור הפסלות, כדי לעכב עוד את ההליך נגדם. לגוף סוגיית הפסלות טוענת המערערת, שלא היה כל בסיס להחלטת בית המשפט. אמת, השופטת טלמור ישבה גם בתיק קודם, אלא שאותו תיק (עמ"ק 20012/03) נפסק בהתייחס רק לאחד מן המשיבים בפרשה הנוכחית, ובעיקר נסתיים בהסדר טיעון – הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. במצב זה, לא נדרש בית המשפט בתיק הקודם לבירור מחלוקת כלשהי בין הצדדים, לא שמע ראיות ולא הכריע הכרעות מהותיות באף עניין. משכך, טוענת המערערת, לא קיים כל חשש ממשי למשוא פנים, ואף מראית פני הצדק אינה נפגמת. דבר שבשגרה הוא ששופטים דנים פעם ופעמיים בעניינו של אותו נאשם, ובהעדר נסיבות מיוחדות, אין בכך להוות עילה לפסול.

3.דין ערעור זה להתקבל. ראשית, יש טעם בטענת השיהוי. ראוי היה להגיש את בקשת הפסילה בד בבד עם יתר הבקשות. המידע הרלוונטי – ישיבתה של השופטת טלמור בתיק – היה מצוי בידי המשיבים כבר מעת מתן ההחלטה הראשונה בתיק (ביום 30.5.2004). ככל שעומדת למשיבים עילת הפסילה לה טענו, הרי שזו התקיימה כבר מן השלב הראשון, ולכאורה היה למשיבים אינטרס להביא לפסילת השופטת עוד טרם דנה בבקשתם להתליית הצו. הפרדת הבקשות מעוררת את התחושה, שהפסלות שימשה אמצעי בידי המשיבים לעיכוב ההליך, אשר מטבעו מתאפיין בדחיפות יתרה. מכל מקום, איני נדרש לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן דין החלטת הפסלות להתבטל גם לגופה.

4.הלכה פסוקה היא, שעצם העובדה שאותו שופט דן פעמים חוזרות בעניינו של אותו נאשם אינה מקימה עילה לפסילה (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673 (להלן – פרשת חן ); ע"פ 4228/02 שאמה שיווק ואיחסון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז מרכז (לא פורסם)). כדי שתיווצר עילת פסילה, על הטוען לה להראות, שהתקיימו נסיבות מיוחדות כלשהן, המעוררות חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – לקיומו של משוא פנים. בענייננו לא מתקיימת כל נסיבה שכזו. התיק הקודם הסתיים באימוץ הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ואשר נגע הן להרשעה והן לענישה. השופטת טלמור לא שמעה במסגרתו ראיות בעניינם של המשיבים או בעניינו של הנכס שבהחזקתם – לא בשאלת האשמה, אף לא בסוגיית העונש. היא לא הביעה דעה כלשהי בדבר אחריותם ולא נחשפה למידע כלשהו, שעלול לפגוע בכושרה לדון דין צדק בעניינם במסגרת התיק הנוכחי. במצב זה לא נוצר חשש כלשהו למשוא פנים. אף למראית פני הצדק אין לחשוש.

5.בית משפט השלום הפנה בהחלטתו לפסק הדין בפרשת ש.י.צ. . אלא ששם הנסיבות היו שונות. באותה פרשה, דן בית המשפט בתיק הפלילי ביחס לאותם נאשמים ולאותו נכס, שלגביהם קבע בתיק מנהלי קודם קביעות עובדתיות ומשפטיות נחרצות. בכלל אלה, הוגדרו הנאשמים במסגרת התיק הקודם "עברייני בניה", ונקבע כי נעשתה באותו מקרה "בניה בלתי חוקית רחבת היקף". גם בקיומן של קביעות שיפוטיות בהליך קודם אין, בהכרח, להצדיק פסילה. אולם, בנסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, ומשבחרה המאשימה להותיר את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט (כאמור ברישום הדברים מן הדיון בפניי, מיום 21.1.2004), נכון היה להעביר את התיק – העברה שאין בה החלטת פסילה – לשופט אחר. בענייננו, כאמור, לא הובעה כל עמדה בתיק הקודם ולא קם חשש למראית פני הצדק; מכאן שבדין מתנגדת המאשימה להעברת תיק זה.

6.המשיבים מציינים, כי מאז מתן פסק הדין בפרשת ש.י.צ. פסל עצמו בית משפט השלום בכמה תיקים נוספים, מטעמים דומים. מובן שאיני מביע כל עמדה ביחס להחלטות פסילה אלה – שהרי הן כלל אינן מונחות בפניי. אולם ראוי לשוב ולהדגיש את העקרון המנחה בדיני פסלות שופט, ולפיו כל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו המיוחדות. אין פסילה "אוטומטית". על שופט הדן בבקשת פסילה לבחון את פרטי המקרה העומד לפניו, ולבסס את החלטתו בנסיבות הספציפיות. ודאי כך כאשר הוא מחליט לפסול עצמו. כידוע, "הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" (פרשת חן , בעמ' 677).

הערעור מתקבל, התיק יוחזר לשופטת טלמור להמשך הטיפול בו.