ע"פ 3951/13 מדינת ישראל נ. רוני מוהרסז

לפניי בקשת המדינה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם ) בו נגזרו על המשיב, בין היתר, 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות.

1.

המשיב הורשע, לפי הודאתו שלא במסגרת הסדר טיעון, בכך שביחד עם שניים אחרים, רומנו וקובו, ביצע שלושה מעשי שוד של שליחי פיצה בעיר חולון. לפי עובדות האישום הראשון, בנוכחות המשיב, איים קובו על שליח פיצה, שהוזמן על-ידי השותפים מתוך כוונה לבצע בו שוד, ואילו רומנו דרש מהשליח למסור את הפאוץ' שהכיל כסף מזומן, כרטיס אשראי ומכשיר "אייפון". על-פי האישום השני, ניגשו שלושת השותפים אל שליח פיצה, כאשר קובו חונק את השליח ומאיים עליו באמצעות חפץ חד, ואילו רומנו והמשיב דורשים מהשליח למסור להם את כספו ואת מכשיר הטלפון שברשותו. לפי עובדות האישום השלישי, שדדו המשיב ושני שותפיו

באמצעות איומים וחפץ חד משליח פיצה נוסף כסף, כרטיס אשראי ומכשיר "אייפון" שהיה ברשותו, כשחלקו של המשיב היה בכך שחיטט, יחד עם רומנו, בכיסיו של השליח.

2.

בבוא לגזור את דינו של המשיב התחשב בית המשפט המחוזי בכך שהלה נכח בפעולות השוד אך כמשתתף פסיבי, כהגדרתו. עוד נתן בית המשפט את דעתו לכך שתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המשיב המליץ על השתת עונש לריצוי בעבודות שירות. לעניין זה נקבע בתסקיר כי המשיב מאופיין בכך שהוא נתון להשפעה של לחצים חיצוניים ומופעל על-ידי סביבתו, ומשכך שליחתו למאסר בפועל, כך על-פי התסקיר, עלולה לגרום לגיבושה של זהות עבריינית אצל המשיב, זהות אשר איננה קיימת אצלו כיום. בנוסף, ניתן בגזר הדין משקל להודאתו של המשיב במיוחס לו והיעדר עבר פלילי מכביד. נוכח כל האמור, ולאור המלצת הממונה על עבודות השירות, הוחלט בסופו של יום להשית על המשיב את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות או עבירת רכוש מסוג פשע תוך 3 שנים; קנס בסך של 1,500 ₪; חילוט הקטנוע עליו רכב בעת ביצוע העבירה; ופיצוי למתלוננים בסך של 18,000 ₪.

3.

המדינה הגישה ערעור על קולת העונש, ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות, היא הבקשה שלפניי. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור טובים, וזאת נוכח הפער בין עונשו של המשיב לבין עונשו של רומנו, עליו נגזרו שש שנות מאסר בפועל. לעמדת המדינה, טעה בית המשפט המחוזי טעות עובדתית עת קבע שחלקו של המשיב בעבירות היה פסיבי, כאשר בשני האישומים מתוך שלושה חלקו היה, כך נטען, זהה לחלקו של רומנו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה שגיאה משפטית בכך שחרג ממתחם הענישה שקבע, וזאת מבלי שנקבע או נטען כי קיים סיכוי לשיקומו של המשיב אלא אך חשש להידרדרות בעקבות נשיאתו בעונש מאסר בפועל. מכך מבקשת המדינה להסיק כי התוצאה העונשית אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה הולמת את חומרת מעשיו של המשיב. עוד נטען בבקשה לעיכוב ביצוע העונש כי תחילת ריצוי העונש בעבודות שירות על-ידי המשיב טרם שמיעת הערעור עלולה לסכל את מטרת הערעור.

4.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור אפסיים שכן לטענתו אין כל מקום להשוואה בין דינו של רומנו, לחובתו עומד עבר פלילי מכביד ועונשו הוטל במצטבר בגין מספר עבירות נוספות שביצע, לבין המשיב שהורשע רק בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוכחי ואשר עברו הפלילי מצומצם ביותר, כך הטענה. עוד מלין המשיב על כך שבקשת המדינה הוגשה יום אחד לפני תחילת ריצוי עונשו של המשיב בעבודות שירות, וזאת תוך פגיעה בציפייתו הסבירה. לעניין זה מדגיש המשיב כי הוא תכנן לעבוד בשעות הערב במקביל לריצוי העונש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת המדינה ובערעור שהוגש על-ידה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל. ככלל, פסיקתו של בית משפט זה נוטה להיעתר לבקשות המדינה לעכב את ביצועו של עונש מאסר בעבודות שירות עד להכרעה בערעור המדינה על קולת העונש, וזאת במטרה למנוע מצב בו הנידון נושא בחלק משמעותי מעונשו, אם לא בכולו, עד לדיון בערעור, תוך סיכול מיצוי זכותה של המדינה לערער (ע"פ 7705/12 מדינת ישראל נ' אליאסי (29.10.12); ע"פ 6889/11 מדינת ישראל נ' עובד

(26.9.11); ע"פ 4348/11 מדינת ישראל נ' אהרונוב (6.6.12)). מאידך גיסא, במקרים המתאימים ניתן לחרוג מהכלל, וזאת בהתחשב בשיקולי שיקומו של הנידון ( ע"פ 7026/11

מדינת ישראל נ' פלוני (6.10.11)). במקרה דנן נחה דעתי כי עיכוב ביצוע העונש לא צפוי לגרום כל פגיעה לאפשרות שיקומו של המשיב. המשיב אינו צפוי להתחיל ביחד עם עבודות השירות הליך שיקומי מיוחד שיתעכב אם בקשת המדינה תתקבל. למעשה, לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין, שיקומו של המשיב נעוץ בכך שהוא לא ירצה את העונש שהוטל עליו במאסר בפועל. בא-כוח המשיב, מסר בדיון כי המשיב עובד כיום לפרנסתו, שגם בכך יש היבט שיקומי. דומה, אם כן, שעיכוב ביצוע העונש לא יסב לשיקומו של המשיב כל נזק, שכן הליך השיקום, במובן של הימצאות מחוץ לכותלי הכלא ותפקוד חברתי תקין, יוכל להימשך גם בתקופת עיכוב הביצוע ואף ביתר שאת. באשר לטענת המשיב לקיומה של ציפייה סבירה כי לא יוגש נגדו ערעור וממילא גם לא בקשה לעיכוב ביצוע העונש, נראה כי כל עוד לא חלפה תקופת הערעור, ציפייה זו אינה לגיטימית. מעבר לכך, נראה – על פניו – כי

ערעור המדינה אינו משולל יסוד, וזאת נוכח הטענות העולות ממנו בנוגע לטעות עובדתית ולטעות משפטית שנפלו, לטענת המדינה, בגזר הדין.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת במובן שביצוע עונשו של המשיב יעוכב עד להכרעה בערעור.