ע"פ 4280/06 אבישי סער נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.המערער הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. לפני למעלה משנה בעת שהיה כבן 21 שנים, הועסק המערער בפיצריה אשר לבעליה, אילן עזרא (להלן: אילן ), סכסוך עסקי עם שותפו לשעבר (להלן: המתלונן ). המערער ושניים נוספים, אביתר כהן ודוד סבאג (להלן: אביתר ודוד ) נענו להצעתו של אילן להצית את רכושו של המתלונן תמורת תשלום ובעקבות זאת היה המערער מעורב, בשלושה מועדים שונים, בהצתת בית עסק, קטנוע ומכונית שהיו בבעלות המתלונן. במהלך הצתת מכוניתו של המתלונן נכווה המערער בידו ובכדי להסיר מעליו חשד לביצוע העבירה סיכמו המערער אביתר ודוד כי אם ישאלו על הדבר יאמרו כי היו בתל-אביב. המערער ודוד אף פנו לחברותיהם וביקשו מהן כי אם יישאלו על פציעתו של המערער יאמרו שזו אירעה במהלך אירוע "על האש" שעשו. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות שפורטו לעיל ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, אותם הותר לו לרצות בעבודות שירות. כן נגזרה על המערער שנת מאסר על תנאי, הוא חוייב בתשלום פיצוי למתלונן ואף הוטל עליו צו מבחן לשנה. לעומת זאת, ביטל בית המשפט המחוזי את הרשעתם של אביתר ודוד (אביתר הורשע במעורבות בשתי הצתות ודוד בהצתה אחת) וגזר עליהם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 400 שעות.

2.המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו והוא מבקש להשוות את דינו לדינם של אביתר ודוד, שותפיו לביצוע העבירות. לטענתו, הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת בית משפט קמא לבטל את הרשעתם יפים אף לגביו. המערער מוסיף וטוען כי עקרון אחידות הענישה מחייב שלא להפלות בינו ובין שותפיו, וכי משלא ערערה המשיבה על ביטול הרשעתם של אביתר ודוד ניתן ללמוד מכך שסברה כי ההכרעה בעניינם מוצדקת. עוד טוען המערער כי יש לראות את כל האירועים דנן כמסכת עובדתית אחת נמשכת בה הוא ושותפיו סטו מהתנהלותם הרגילה, שהייתה עד אז ואף לאחר מכן נורמטיבית לחלוטין, וכי מבחינת אינטרס הציבור לא ייגרם כל נזק באי הרשעתו ובהעדפת אינטרס השיקום שלו. עוד מציין המערער כי על אילן, המבוגר מן השלושה בשנים רבות, אשר יזם את ביצוע המעשים דנן והדיח אותו ואת שותפיו לבצעם, הוטל עונש של מאסר בפועל ובנוסף הוא חוייב בתשלום פיצוי הולם למתלונן. לבסוף חזר המערער והביע צער רב על מעורבותו בביצוע העבירות. המערער ציין והטעים כי הוא שואף לתקן את דרכיו וכי כיום הוא משרת בצה"ל וזוכה להערכת מפקדיו ואם תיוותר הרשעתו על כנה יקטע שירותו הצבאי ויקטע מסלול שיקומו.

המשיבה טענה מנגד כי המעשים בגינם הורשע המערער חמורים מאלו שבגינם הורשעו אביתר ודוד, הן מבחינת מספר ארועי ההצתה בהם היה מעורב והן נוכח העובדה שאביתר ודוד לא הורשעו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. על כן, כך טענה, אין מקום להשוות ביניהם. עוד טענה המשיבה כי נוכח חומרת המעשים והעונש הקל יחסית שנגזר על המערער לא ניתן לומר כי נפלה טעות בגזר דינו של בית משפט קמא.

3.המעשים בהם הורשע המערער חמורים הם עד מאוד משום הסכנה הטמונה לגוף ולרכוש באש המתפשטת (ראו: בש"פ 6764/99 מחאמיד נ' מדינת ישראל , תק-על 99(3) 1175 (1999); ע"פ 8418/04 דוידוב נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(1) 5053 (2005)). לפיכך, העונש אותו גזר בית משפט קמא על המערער בגין מעורבותו בשורת מעשי ההצתה הינו עונש מתון ביותר, אשר במקרה רגיל לא היה מקום להתערב בו כלל

וכלל. אלא שבמקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר יש בהן לטעמי להוביל לקבלת הערעור. כפי שציין המערער, על שותפיו לביצוע העבירות הטיל בית משפט קמא צו שירות לתועלת הציבור לאחר שביטל את הרשעתם בפלילים. עיון בהכרעות הדין ובגזרי הדין של אביתר ודוד מלמד כי הגם שהמערער היה מעורב בביצוע מספר רב יותר של עבירות, לא קיימת ביניהם אבחנה עניינית ממשית המצדיקה את השוני בין דרכי הענישה שנקט בית משפט קמא כלפי המערער לעומת אלה שבהן נקט כלפי שותפיו. בית משפט קמא אף לא ציין בהחלטותיו לעניין אביתר ודוד (אשר ניתנו שבועות ספורים לאחר ההכרעה בעניינו של המערער), מה טעם ראה להבחין ביניהם. אדרבא, השיקול השיקומי שעמד בבסיס הכרעתו של בית משפט קמא בעניינם של אביתר ודוד יפה בה במידה גם בעניינו של המערער. נראה כי השוני בדרכי הענישה בין המערער לשותפיו נבע מכך ששירות המבחן המליץ בעניינם של אביתר ודוד על הטלת צו שירות לתועלת הציבור ואילו בעניינו של המערער, אשר כאמור נדון והורשע קודם לכן, הסתפק שירות המבחן בהמלצה להטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. שוני זה בהמלצותיו של שירות המבחן לגבי המערער מצד אחד ואביתר ודוד מצד שני, לא נומק באופן כלשהו בתסקירים שהוגשו לבית משפט קמא ובשלב הערעור שינה שירות המבחן את עמדתו בעניין זה (אף זאת ללא הסבר), והמליץ להשוות את עונשו של המערער לעונשם של האחרים ולהטיל גם עליו צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. לכל אלה יש להוסיף, כי מהחומר שבפנינו עולה שהמערער, כמו שותפיו לביצוע העבירות, הינו בחור צעיר ונורמטיבי אשר הפרשה דנן הינה הסתבכותו היחידה עם החוק. זאת ועוד, בתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות עשה המערער כברת דרך. הוא סיים שירות צבאי סדיר, הוא השתלב בשירות הקבע כנהג אמבולנס ביחידה קרבית והוא מבצע את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו אשר מציינים לשבח את התנהלותו ואת תפקודו במסגרת הצבא. אני סבורה, אפוא, כי בנסיבות מיוחדות אלה יש ליישם את עקרון אחידות הענישה ולהשוות את דרך הענישה שתוטל על המערער לזו שהוטלה על שותפיו לביצוע העבירות.

4.אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את הרשעתו של המערער ולקבוע כי עבר עבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. כן אציע לאמץ את המלצת שירות המבחן על פי התסקיר שהוגש בפנינו, להטיל על המערער צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 600 שעות ולהורות לשירות המבחן להגיש לנו תסקיר משלים אשר יפרט את התוכנית לביצוע העבודות ואת מקום ההשמה. עוד אציע כי יתר חלקי גזר הדין הנוגעים לפיצוי המתלונן ולצו המבחן (סעיפים 15(ג) ו-(ד) לגזר הדין) יעמדו בעינם.

ש ו פ ט ת

השופט ד' חשין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי :

על רקע סכסוך שהמערער לא היה צד לו, הוא רתם את עצמו להצית את רכושו של המתלונן, על פי בקשת מעבידו שהבטיח לו גמול כספי. בחודש מרץ 2005 השתתף המערער בהצתת עסקו של המתלונן הסמוכה לבית מגורים. בחודש מאי של אותה שנה נטל המערער חלק בהצתת קטנוע השייך למתלונן, ובחודש יוני הוא הצית עם אחר את מכוניתו.

בניגוד לנאשמים האחרים בפרשה, נטל המערער חלק בכל מעשי ההצתה. מעשים אלה, שהסתיימו למרבה המזל בנזק לרכוש בלבד, עלולים היו להסתיים בתוצאה קשה יותר, במיוחד בעקבות הצתת העסק. מי שכך נוהג מעיד על עצמו עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו. על מעשים אלה לא ניתן היה להסתפק בענישה מקלה מן הסוג לה עתר בא כוח המערער, הואיל ובכך גלום מסר שלילי לרבים, והחמצה של מטרת ההרתעה בענישה. אשר על כן, לא הייתי מתערב בעונש שהושת על המערער, ומדעתי לא שיניתי גם נוכח העונש שנגזר על הנאשמים האחרים, ולו מן הטעם שחלקם של אלה בפרשה קטן יותר.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. שירות המבחן יגיש תסקיר משלים אשר יפרט את התוכנית לביצוע העבודות ואת מקום ההשמה וזאת בתוך 30 ימים מהיום. עם קבלת התסקיר המשלים תינתן, כמוסכם על הצדדים, החלטה משלימה נוספת בלא צורך בדיון.