ע"פ 4461/02 סולימאן אל ג'אבר נ. מדינת ישראל

1.ביום 5.6.2001 ניפץ המבקש את גולגולתו של המתלונן. קדם למעשה זה סכסוך בין משפחות, שראשיתו קודם למעשה - ועל פי טענת המדינה, הוא נמשך גם היום. ביום המקרה נסע המתלונן ברכב עם אדם אחר ועם בנו התינוק של אותו אחר והמבקש חסם את דרכם. כשנעצר הרכב התפתחה קטטה במקום, במספר שלבים, שבאחרון שבהם נטל המבקש מספריים גדולים המשמשים לגיזום עצים והיכה בהם בעוצמה בראשו של המתלונן.

המכה העמיקה עד לסנטימטר וחצי פנימה וגולגולתו של המתלונן נשברה, כלי דם בראשו נקרעו והוא איבד את הכרתו. בבית החולים, לשם הגיע כשהוא מונשם, נותח בראשו. בעת מעשה לא הסתפק בכך המבקש; הוא הרים אבן גדולה וניפץ בה גם את שמשת הרכב בו נסע המתלונן.

על פי הודאתו, הורשע המבקש בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 21 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים. המבקש מערער על גזר הדין והוא מבקש עתה להורות על עיכוב ביצוע העונש עד להחלטה בערעור.

2.המבקש סבור, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל די לאמור בתסקיר שירות המבחן בדבר נסיבותיו האישיות, ולא נתן משקל כלל לעובדה שנערכה "סולחה" בין משפחתו שלו לבין משפחת המתלונן. הוא סבור, לפיכך, כי סיכויי הערעור שהגיש הם טובים וכי אין לשלול את האפשרות שעונש המאסר יומר בעונש קל יותר, שירוצה בעבודות שירות.

המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע גזר הדין. היא מציינת, כי הערעור שהגיש המבקש מכוון כנגד העונש בלבד ולא סב על ההרשעה, ולהערכתה הסיכויים שבית המשפט לערעורים יתערב בעונש, שהוא קל, לדעתה, קלושים. לעניין "הסולחה" מציינת המדינה, כי לבית משפט קמא הוגש מסמך המלמד על כך שמשפחת המתלונן חזרה בה, מכל וכל, מן "הסולחה". היא מבקשת שלא לייחס חשיבות, לטעות בא כוח המבקש, כי "לא ניתן לבטל סולחה באופן חד-צדדי".

3.כשלעצמי, לא ברורה לי ההתייחסות המדוקדקת לעניין "הסולחה". חוק המדינה הוא אשר קובע את נורמת ההתנהגות בין הצדדים, והסכמה פרטית, שהצדדים בוחרים בה, אינה יכולה לשנות מכך אפילו מקום בו אין חשש שאותה הסכמה עצמה מהווה עבירה. מכל מקום, לטענה שמשמיע המבקש כאילו "לא תיתן לבטל סולחה באופן חד-צדדי" אין כל נפקות לעניינו, שהרי די בכך שאחד מהצדדים לסכסוך המתמשך, לא רואה עצמו צד לכל הסכם של רגיעה, כדי ללמד כי הסכסוך בין הניצים רוחש ותוסס.

4.כלל הוא, כי את העונש יש לרצות בעת שניתן גזר הדין. דחיית מועד ריצוי העונש היא היוצא מן הכלל ויש בה כשלעצמה כדי לגרוע מן האפקטיביות שבאכיפת נורמת ההתנהגות, שהחוק הפלילי בא להגן עליה. היוצא מן הכלל מתקיים כאשר ניתן להצביע על נסיבות מתאימות, שאחת מן החשובות בהן נוגעת לסיכויי הערעור. הסיכויים שיש להתחשב בהם, הם סיכויים של ממש ולא סיכויים תיאורטיים. כמו כן, לא הרי ערעור המוגש כנגד עצם ההרשעה כהרי ערעור המכוון רק כנגד חומרת העונש. השיקולים אותם בוחן בית המשפט הם שיקולים שונים בכל אחד מהמקרים האלה. בראשון, נבחנים סיכויי הערעור באשר לעצם ביצוע העבירה ובאחר, נבחנים סיכויי הערעור באשר למידת העונש שהושת על המבקש. בענייננו מכוון הערעור, כאמור, כנגד חומרת העונש בלבד. במקרה כזה, יש לבחון גם את השאלה אם קיים סיכוי ממשי שבית המשפט לערעורים יפחית את העונש, במידה כזו, שהמבקש ירצה, עד תום שמיעת הערעור, מאסר לתקופה ממושכת יותר מזו שתקצב לו בערעור. אין זה המקרה כאן. העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות הנגועות באלימות חמורה שכללה תקיפה אכזרית, אשר, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כפסע היה בינה לבין קיפוח חיי אדם. ניתן על כן להניח, כי גם אם יחליט בית המשפט לערעורים להקל בעונשו, לא מתקיים החשש שהוא ירצה יותר מן העונש שיקבע.

אשר על כן, נדחית הבקשה. המזכירות תעשה לקביעת הערעור במועד קרוב, כמתבקש בנסיבות העניין.