ע"פ 4498/14 שחר גרידיש נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 35051-10-11, כב' השופט א' ביתן ). במסגרתו הוטלו על המבקש שמונה שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 15 שנות פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה (בניכוי 39 חודשי פסילה במשך ניהול התיק בבית המשפט המחוזי), 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ופיצוי לכל אחת ממשפחות המתלוננים בסך 50,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, ולצדו בקשה זו. הבקשה מופנית נגד רכיבי המאסר בפועל והפיצוי הכספי.

כתב האישום

2.

כתב האישום ייחס למבקש עבירות של נהיגה בשכרות, הריגה ופציעה. לפי הנטען, ביום 11.3.2011, בשעות הצהריים, נהג המבקש ברכב משא בכביש 40 כשלפניו רכב מסוג מזדה. בכיוון הנגדי נסעה משאית מסוג איסוזו. בשלב מסוים של הנסיעה התקרב המבקש עם רכבו לרכב המזדה שנסע לפניו, סטה ימינה בתוך נתיב הנסיעה ופגע עם הפינה הקדמית-שמאלית שלו בפינה האחורית-ימנית של רכב המזדה. רכב המזדה נדחף שמאלה כתוצאה מהפגיעה וסטה לתוך הנתיב הנגדי. המשאית, שהגיעה ממול, פגעה עם חזיתה בדופן הימנית שלו. כתוצאה מכך נהג המזדה ונוסע שהיה אתו נהרגו במקום, ונהג המשאית ונוסע נוסף נפצעו ואושפזו בבית חולים במשך מספר ימים. בדיקות שנלקחו מהמבקש גילו כי בגופו ריכוז של 10 מ"ג ל-100 מ"ל דם וחומצת חשיש – תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בסם המסוכן קנביס.

נטען כי המבקש גרם לתאונה והביא למותם של המנוחים ולפציעתם של נוסעי המשאית עקב נהיגתו הפזיזה. התביעה האשימה את המבקש בנטילת סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית בכך שנהג ברכב ביודעו שהוא שיכור, וביודעו שבנהיגתו כמתואר הוא היה צפוי לגרום תאונה בה יקופחו חיי אדם. מכאן האישום בעבירת ההריגה. כבר אומר כי בניגוד להאשמת המבקש בנהיגה בשכרות, נמנע בית המשפט המחוזי מלקבוע כי המבקש נהג תחת השפעת סמים בזמן התאונה.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

3.

מוסכם שהמבקש פגע עם החלק הקדמי-שמאלי של רכבו בחלק האחורי-ימני של רכב המזדה. קו ההגנה העיקרי בו נקט המבקש הוא כי התאונה שאירעה בינו לבין רכב המזדה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו, וכי אין לראות בו כאשם לפגיעה שגרמה לאבדן חייהם של המנוחים ופציעת נהג המשאית והיושב לצדו. המבקש העיד במשטרה ובפני בית המשפט המחוזי כי תוך כדי נסיעה הרכב שנסע לפניו – לא רכב המזדה אלא רכב אחר בצבע לבן – סטה ימינה בחדות, ואז ראה "משהו לבן" מתקרב אליו. הוא ניסה לברוח ימינה, ובשלב זה הרגיש פגיעה בחלק השמאלי-קדמי של רכבו שגרמה לרכבו לעוף למעלה ולהתהפך על צדו. המבקש העיד שלא ראה את רכב המזדה. כאשר נודע לו אודות מעורבות רכב המזדה שיער כי הפגיעה ברכבו הייתה של המזדה, כאשר הלה הייתה באמצע ניסיון עקיפה: "יש אפשרות שההשערה הקודמת שלי שהרכב מזדה עקף וכמו שאמרתי קודם יש אפשרות שכאשר חזר מהעקיפה ניסה להיכנס והצד האחורי ימיני של המזדה יפגע בצד השמאלי קדמי שלי". המבקש העיד במשטרה כי "לא זכור לי מצב כזה שאני פגעתי מאחורה. זכור לי אני יודע שאני קיבלתי מכה ברכב ועפתי לצד ימין". בעדותו בפני בית המשפט המחוזי אישר המבקש כי לאורך ההתרחשות הוא לא ראה את רכב המזדה וכלל לא ידע כי בתאונה היה מעורב רכב מסוג מזדה. לדבריו, "פתאום משהו פגע בי משמאל והפך את הרכב שלי על צדו. אינני יודע מה פגע בי".

בית המשפט המחוזי קיבל כעובדה מוסכמת כי המבקש פגע עם החלק קדמי-שמאלי של רכבו בחלק האחורי-ימני של רכב המזדה. כך קיבל בית המשפט את הממצא, שנקבע על-ידי בוחן התנועה, כי בעת הפגיעה היה רכב המזדה בנתיב הימני ונסע קדימה כשגלגליו מיושרים. מנגד, בית המשפט הסיק מתוך אמרותיו של המבקש כי הלה כלל לא ראה את התרחשות ההתנגשות בין רכבו לבין רכב המזדה. מכאן המשיך בית המשפט וקבע כי "התרחיש לפיו רכב המזדה עקף את רכב ה[ מבקש ] נדחף לפניו, האט, וגרם ל[ מבקש ] להתנגש בו, לא יכל להיעלם מעיני ה[ מבקש ], שכן הוא היה אמור להתרחש אל מול עיניו ממש וה[ מבקש ] היה אמור להגיב לו". בית המשפט פירט את דעתו באשר להתרחשות:

"נראה לי שההסבר לכך שהנאשם לא ראה את התרחשות התאונה בין רכבו לרכב המזדה, נעוץ בעובדה שעובר להתנגשות הוא נרדם או היה במצב מעורפל שגרם לכך שהוא לא קלט את המציאות כהוויתה ולא הגיב לה כנדרש, ושרק עם פגיעתו ברכב המזדה מאחור הוא "התעורר", ראה את הרכב שלפניו (שקודם לכן היה לפני רכב המזדה ולאחר שהיא נדחפה שמאלה, הוא נהיה לרכב הראשון לפני רכב ה[ מבקש ]) סוטה ימינה וראה את המשאית נוסעת לעברו כשהארגז שלה מתנדנד" (עמ' 10 להכרעת הדין).

בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המומחה מטעם ההגנה, שהציג שתי אפשרויות לאירוע. האפשרות האחת היא כי תוך כדי ניסיון העקיפה של רכב המזדה את רכבו של המבקש פגעה בו המזדה מאחור . הפגיעה גרמה לרכב המזדה לאבד שליטה, ולהתנגש במשאית שנסעה מולו. אפשרות זו תאמה את עדותו של נהג המשאית, שהעיד כי ראה רכב פרטי מתנגש ברכב המשא מאחור. ואולם, בית המשפט קבע כי נהג המשאית טעה בעדותו זו, וכי האפשרות הוכחשה בעדותו של המבקש ואף בממצאי האירוע. אפשרות שנייה היא כי רכב המזדה עקף את רכב המבקש ונכנס לפניו, שם נפגע מאחור על-ידו. בית המשפט דחה אפשרות זו, שלדעתו אינה תואמת את עדותו של המבקש, כאמור לעיל. עוד נקבע כי אפשרות זו אינה מתאימה לעדותו של נהג המשאית, שהעיד בהודעתו הראשונה שלא ראה שום ניסיון עקיפה.

סוף דבר, בית המשפט המחוזי מצא שיסודות עבירות ההריגה והפציעה שיוחסו למבקש הוכחו כראוי. כך נקבע כי המבקש הודה שהוכחו נגדו עובודת המשכללות עבירת נהיגה בשכרות. לנוכח זאת הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע העונש

4.

בערעור, מדגיש הסנגור את עקביות גרסתו של המבקש – שלא כהנחת בית המשפט המחוזי כי המבקש הציג שתי גרסאות עובדתיות חלופיות. הסנגור הבהיר בדיון שהתנהל בפני בית משפט זה כי הגרסה החילופית, לפיה רכב המזדה פגע בצד האחורי של רכבו של המבקש, מעולם לא הועלתה על-ידי המבקש עצמו, אלא נטענה על-ידי עורך דינו שלא על דעתו.

הסנגור סבור כי האפשרות שהתאונה אירעה תוך ניסיון של רכב המזדה לעקוף את רכבו של המבקש מהווה תרחיש סביר, וכי אפשרות זו לא נשללה ברמה העולה על ספק סביר. באשר לסברה המרכזית שהועלתה בהכרעת הדין – שלפי תרחיש העקיפה היה על המבקש לראות את רכב המזדה העוקף – טוען הסנגור כי בית המשפט המחוזי התעלם מהודעתו הראשונה של המבקש בפני המשטרה. בהודעה זו הבהיר המבקש כי "תוך כדי נסיעה כאשר אני נוסע אחרי רכב לבן קטן, ואז בשלב מסוים הרכב הלבן שהיה לפני סטה ימינה בצורה חדה ואז ראיתי משהו לבן מתקרב אליי ואז אני הזזתי את כל הגוף ימינה וניסיתי לברוח גם ימינה עם הרכב ואז היה בום". הסנגור סבור כי תגובתו האינסטינקטיבית של המבקש לסטות ימינה מנעה ממנו מלראות את ניסיון העקיפה של רכב המזדה. מעבר לכך, הסגור רואה את קביעת בית המשפט המחוזי כי המבקש היה אמור להגיב לניסיון העקיפה כקביעה פשטנית שאינה מתחשבת במורכבות של פעולת הנהיגה בשעת אירוע תאונה. הסנגור אף תוקף את מסקנותיו של בוחן התנועה לפיהן רכב המזדה נסע באמצע הנתיב הימני, וטוען שעולה דווקא כי רכב המזדה נסע בצד השמאלי של הנתיב סמוך מאד לפסי ההפרדה.

הסנגור סבור כי סיכויי הערעור טובים, שכן לדעתו נסמכת ההרשעה על ראיות נסיבתיות קלושות שאינן מגבשות תזה קוהרנטית אחת ויחידה כנדרש בדין הפלילי. בצירוף

לכך טוען הסנגור כי יש לעכב את ביצוע העונש – הן לנוכח העובדה שהמבקש היה משוחרר לאורך משפטו, והן לנוכח נסיבותיו האישיות: אדם נעדר עבר פלילי המנסה להשתקם מחוויה אישית קשה שחווה עקב התאונה.

מנגד, התביעה סומכת את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי סיכויי הערעור קלושים. התביעה מדגישה כי בית המשפט המחוזי לא הרשיע את המבקש על סמך גרסאותיו הסותרות, אלא על סמך הקביעה כי גרסת העקיפה אינה משתלב עם חווית המבקש, עם ממצאי בוחן התנועה ועם עדות נהג המשאית. בנסיבות אלו, לדעת התביעה אין מקום לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בחומר שהוגש, ושמעתי את הצדדים, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

בבוא בית המשפט לדון בשאלת עיכוב ביצוע גזר-דין, נקודת המוצא היא כי אין בהגשת הערעור כשלעצמה להצדיק את עיכוב עונש המאסר. יש להורות על עיכוב עונש מאסר בפועל רק כשקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את הדחייה בריצוי העונש, ומשקלן של אלה עולה על זה של האינטרס הציבורי בדבר אכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (29.4.2010); ע"פ 9409/09

בן יהודה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (29.11.09)). על בית המשפט לשקול מספר שיקולים בבואו לבחון את הבקשה לעיכוב ביצוע. אלו כוללים את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה – לרבות מסוכנותו של המבקש כפי שעולה מתוך נסיבות העבירה; משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; עברו הפלילי של המבקש; התנהגות המבקש במהלך ההליך המשפט שהתנהל נגדו; וכן נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו ע"א 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000); ע"פ 9388/09 ביוך נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (29.11.09)). ניתן לאמור כי על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים ציבוריים – האחד הוא ריצויו המיידי של עונש מאסר בפועל, והשני זכותו של נאשם למצות את ההליך הערעורי כנדרש.

במקרה דנא הסנגור אמנם מציע קו הגנה – קו שייבחן על-ידי בית המשפט של ערעור. ואולם, קו זה הוצג בפני בית המשפט המחוזי, שהכריע בפסק-דין מפורט ומנומק כי אין מקום לקבלו. הכרעה זו הינה עובדתית במהותה. בית המשפט הכריע שאירוע העקיפה שהועלה כתרחיש אפשרי על-ידי הסנגוריה (הסנגור דאז) אינו מתיישב עם הממצאים שהגיש בוחן התנועה. כך הכריע בין המשפט כי עדותו של המבקש עצמו וחווייתו ברגע האמת אינן תואמות את האפשרות של אירוע עקיפה כפי שנטען. נדמה כי בשלב זה, ומבלי לקבוע בכך מסמרות, סיכויי הערעור אינם בעוצמה כזו שבכוחם לגבור על אותם השיקולים התומכים בדחיית הבקשה.

לא התעלמתי מנסיבותיו האישיות של המבקש – עבר פלילי נקי, חיים נורמטיביים ורצון לשקם את עצמו מפגיעה רגשית קשה. ואולם, לנוכח האמור, ובשים לב לעובדה שמדובר על עונש מאסר לתקופה ממושכת של שמונה שנים, נחה דעתי כי אין לקבל את הבקשה.

באשר לרכיב הפיצוי, הסכים הסנגור למחיקת חלק זה של הבקשה, ולו מן הטעם שמשפחות המנוחים לא צורפו כצדדים לערעור, והמבקש לא נקט הליכים חילופיים בסוגיה.

6.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב למאסרו בבית הכלא "דקל" ביום 7.9.2014 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.