ע"פ 4565/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל על המבקש על ידי בית המשפט מחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן, ד' גנות וש' שוחט), וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגיש לבית משפט זה.

2.

המבקש, יליד שנת 1989, הודה, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע מספר עבירות של מעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה; מספר עבירות של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה; ועבירה של מעשה מגונה בפומבי.

על-פי האישום הראשון, בין החודשים אפריל 2006 ליולי 2006 או סמוך לכך, במספר הזדמנויות, ביצע המבקש מעשים מגונים בקטין יליד 2001, על ידי כך שנגע באיבר מינו של הקטין, גרם לקטין לגעת באיבר מינו וכן ביצע בקטין מעשה סדום על ידי כך שהחדיר את איבר מינו לפיו של הקטין. את המעשים ביצע המבקש בקטין בחדר מדרגות ובסוכה. על-פי האישום השני, באפריל 2006 פנה המבקש לקטין יליד 1999, והזמינו לבוא עימו לבית הכנסת. המבקש הפשיל את מכנסיו של הקטין, ולאחר מכן נגע ומישש את איבר מינו של הקטין, לשם גירוי וסיפוק מיניים. על-פי האישום השלישי, ביולי 2006 נכנס המבקש אחר קטין יליד 1999 לחדר מדרגות של בניין, חשף בפני הקטין את איבר מינו ושאל אותו "אם יודע מה זה".

3.

לאחר הודאת המבקש בכתב אישום מתוקן, שוחרר המבקש לחלופת מעצר בבית הוריו באיזוק אלקטרוני. בתאריך 12.6.2007 החל המבקש טיפול ב"מרכז יום לעברייני מין" בפתח תיקווה, שם עבר טיפול כשנה וחצי. בתאריך 6.1.2009 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט נויטל) על הורדת הפיקוח האלקטרוני, על מנת לאפשר למבקש להתקדם לשלב ב' של תוכנית השיקום, אשר כלל יציאה למרכז באופן עצמאי ועבודה. בתסקיר המסכם את הליכי הטיפול והשיקום שעבר המבקש, הביע שירות המבחן את התרשמותו כי המבקש יצא נשכר מההליך הטיפולי ונמצא כיום במקום היכול להיטיב עמו ועם סביבתו. שירות המבחן מצא כי גורמי הסיכוי לשקמו ולהחזירו לקהילה כאדם נורמטיבי הם רבים, ועל כן המליץ על הימנעות מהטלת עונש של מאסר בפועל ולהסתפק במאסר על תנאי משמעותי, פיצוי לקורבנות ופיקוח שירות המבחן עד הגיעו לגיל 21.

4.

הורי הקטינים, שהעבירות אשר בוצעו בהם פורטו באישומים השני והשלישי, סירבו להכנת תסקיר נפגע עבירה. הורי הקטין, שהעבירות אשר בוצעו בו פורטו באישום הראשון, ביקשו להסתפק בהצהרה בכתב ששלחו לבית המשפט ובשיחה שקיימו עם פקידת הסעד. ההורים דיווחו כי בנם סובל, בין היתר, מרגרסיה התפתחותית, וכי הוא נזקק לטיפול פסיכולוגי. כמו כן הצהירו כי מספר פסיכולוגים קבעו כי בנם חווה טראומה קשה ביותר בגיל קריטי להתפתחותו הרגשית והקוגניטיבית.

5.

המבקש הורשע, כאמור, בגין המעשים בהם הודה, אולם מותב בית המשפט המחוזי נחלק בדעתו באשר לגזר הדין הראוי למבקש. נקבע, בחוות דעתה של כב' השופטת ש' דותן ובהסכמתה של כב' השופטת ד' גנות, כי על המבקש יוטל עונש מאסר בפועל למשך 4 שנים בניכוי תקופת מעצרו מיום 17.7.2006 עד 25.3.2007 וכן שנתיים מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים משחרורו מהמאסר עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירות מין מסוג פשע. בנוסף, חויב המבקש בפיצוי המתלונן באישום הראשון בסכום של 30,000 ₪, ופיצוי המתלונן באישום השני בסכום של 10,000 ₪. גזר הדין נומק בשיקול מכלול הנתונים לרבות גילו של המבקש, גיל הקורבנות, חומרת העבירות, סיכויי השיקום והצורך בהרתעה אפקטיבית.

כב' השופט ש' שוחט, בדעת המיעוט, סבר כי יש לאמץ את המלצות שירות המבחן ולהטיל על המבקש עונש מאסר על תנאי ממושך ומשמעותי, פיצוי לקורבנות, ולהעמיד את המבקש תחת צו מבחן עד הגיעו לגיל 21, תחת פיקוח של שירות המבחן ובטיפול של "מרכז יום לעברייני מין". זאת, על רקע קביעתו כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, קטינותו של המבקש בעת ביצוע המעשים ובעת המעצר והיות המבקש בתהליך טיפולי מוצלח, מטים את הכף להעדפת שיקולי השיקום.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין של המבקש, לנוכח העובדה שגזר הדין כולל דעת מיעוט.

6.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה, וכן בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין של בית המשפט המחוזי. לטענת בא-כוחו, סיכויי ערעורו של המבקש הינם טובים, מפני שהעונש אשר הוטל עליו לא איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים, ולא נתן משקל מספק לעובדה כי במשך שנתיים בהם שהה בתנאי מעצר בית מלא, לא הפר המבקש את תנאי שחרורו. בא-כוח המבקש מפנה לתסקירים החיוביים שהמליצו על אימוץ האפיק השיקומי של המבקש. לדבריו, מאסרו יביא לגדיעת ההליך הטיפולי ויוריד לטמיון את כל הישגי הטיפול. כן מדגיש בא-כוח המבקש את העובדה כי המבקש הוא בן 20 וביצע את העבירות בהיותו כבן 17 שנים, הוא נעדר עבר פלילי וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק.

7.

המשיבה אינה חולקת על כברת הדרך שביצע המבקש לקראת שיקומו, אולם מתנגדת לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל עליו. לטענתה, הסיכויים שערעורו של המבקש על גזר הדין יתקבל במלואו, ועל המבקש לא יוטל עונש מאסר כלל, הינם קלושים נוכח חומרת העבירות אותן ביצע ונוכח חשיבותם של שיקולי ענישה לצד שיקולי השיקום. בנוסף, מצביעה המשיבה על משך המאסר לו נידון המבקש, וגורסת כי אין הדבר מצדיק עיכוב ביצוע גזר הדין.

8.

לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לעכב את ביצוע גזר הדין.

ככלל, הגשת ערעור על פסק דין אין בה כשלעצמה כדי לעכב ביצוע עונש מאסר, וההכרעה בדבר נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעת זה מתבסס על איזון בין האינטרס הציבורי בביצוע גזר הדין לאינטרס של המורשע בדין לעכב את ביצוע גזר דינו. מן הצד האחד, עומד האינטרס הציבורי בהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה, ובאכיפתו היעילה של הדין הפלילי (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזרן , פ"ד מא(2) 808 (1987)). מן הצד השני עומד האינטרס של המורשע בדין, כי ביצוע גזר הדין שהושת עליו יבוצע אך לאחר בירור הערעור בעניינו, במסגרתו עשוי בית המשפט לזכותו או להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו (בש"פ 10246/05 פלוני

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2005)). השיקולים המנחים את מלאכת האיזונים המורכבת בין שני סוגי האינטרסים נפרשו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769 (2000) (להלן: פרשת שוורץ ). בין היתר, נוקבת הלכת שוורץ בשיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; נסיבותיו האישיות של הנידון ועברו הפלילי.

9.

יישום קריטריונים אלה על נסיבות הבקשה שבפניי הובילני למסקנה כי האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של גזר הדין גובר בנסיבות דנן על חשיבות האינטרס של המבקש לעכב את מאסרו. כאמור לעיל, טוען בא-כוחו של המבקש כי סיכויי קבלת הערעור שהוגש הינם טובים. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא שוכנעתי כי כך הדבר, בפרט נוכח ההלכה לפיה לא תתערב ערכאת הערעור בנקל בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית, אלא במקרים מיוחדים (ראו: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורישלובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2007)). אכן, בית משפט זה הכיר בחשיבות השיקום של קטין כשיקול משמעותי לטובת הקלה בעונשם של עבריינים קטינים. על חשיבותו של השיקום עמדתי בע"פ 10715/05 פלוני נ' מדינת ישראל ע"פ 10715/05 (לא פורסם, 4.9.2009), בצייני:

"בבסיס תפישה זו עומד הרצון לאפשר לצעיר שסרח לפתוח דף חדש ולנהל חיים נורמטיביים כאזרח שומר חוק תחת שיעמיק הידרדרותו אל לב המדמנה העבריינית, דהיינו מדברים אנו באינטרס השיקום. בנוסף קיימת הכרה בכך שכאשר מדובר בנאשמים קטינים, לא אחת אין הכרתם ותודעתם מפותחת ובשלה באופן שעשוי היה לתרום במידה ניכרת למעורבותם במעשה העבירה, שאת משמעותו ותוצאותיו לא הפנימו ייתכן במלואם"

מדיניות ענישה זו תקפה גם כאשר הורשע העבריין הקטין בעבירות חמורות, ובכלל זאת עבירות מין (ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.3.2009)). ואולם, האינטרס הציבורי המובהק בהרחקתו של עבריין המין מהמרחב הציבורי המשותף, מחיי החברה בכלל ומן הפרטים החלשים שבה בפרט, לא ייסוג בנקל מפני שיקולים של שיקום, ובפסיקה הובהר לא פעם כי גילו של עבריין אינו יכול לשמש כחסינות מפני מיצוי הדין (ע"פ 7113/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2008) (להלן: פרשת פלוני )). מתן משקל מיוחד לשיקומו של עבריין קטין אינה מייתרת את הצורך לאזן שיקול זה עם שיקולי ענישה נוספים של הרתעה וגמול, הנלמדים, בין היתר, מחומרת העבירה ונסיבותיה. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' א' לוי בע"פ 49/09 הנ"ל:

"בית המשפט מצווה לתת את דעתו גם על הקורבן, ובמקרה זה קטין אף הוא, שלפתע מצא את עצמו מטרה לסטיותיהם של שכניו, תוך שהוא נעדר יכולת להגן על עצמו ועל שלמות גופו. זניחת עניינו של זה האחרון והדגשת קטינותם של המשיבים בלבד, אינה עושה צדק עם הקורבן, פוגעת באמון הציבור המבקש לראות כי מדיניות הענישה המחמירה בתחום זה גם מיושמת, ומחטיאה את הצורך בהרתעת הרבים"

עוד יש לזכור, כי ענישה ואף מאסר אינם עומדים בהכרח בניגוד לשיקולי שיקום, והם מהווים לא פעם שלב בתהליך החזרה לחברה ולמסלול חיים נורמטיבי, כחלק מהליך הכפרה על המעשים (ע"פ 10696/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2009) פיסקה 14 לחוות דעתי).

על בית המשפט לאזן אפוא בין שיקולי השיקום לשיקולי הענישה האחרים. סקירת פסיקה העוסקת בעברייני מין קטינים מלמדת כי כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו, והאיזון בו, אם לעבר הפתרון השיקומי, ואם לעבר ענישה מרתיעה יותר, תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. כך ניתן למצוא ענישת עברייני מין קטינים הנעה משירות לתועלת הציבור ועד שנות מאסר ארוכות ורבות (פרשת פלוני , פיסקה 6 לחוות דעתי).

10.

הנה כי כן, מלאכת הענישה של עבריינים קטינים הינה מלאכה רגישה ורבת רבדים. בהתאם, שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי נתנו דעתם לגילו הצעיר של המבקש בעת ביצוע העבירות, ובתום שקלול מפורט של מגוון השיקולים הרלוונטיים הכריעו על מאסרו. העבירות אותן ביצע המבקש, בהיותו על סף גיל בגירות, הן עבירות אלימות חמורות הראויות לגינוי חריף. קורבנותיו הם ילדים פעוטים, רכים בשנים, שהתלוו אל המבקש בתמימותם אל תוך מקומות מסתור בהם ניצל את האמון שנתנו לו לסיפוק צרכיו. חומרתם של המעשים מחייבת אפוא לא לעכב יותר את ביצוע העונש.

בנוסף, גם לו יימצא בית משפט זה להתערב בחומרת העונש הרי שסביר כי לא יהיה בכך כדי ויתור על עונש המאסר כולו, נוכח משך תקופת המאסר שהוטלה על ידי בית המשפט המחוזי. סבורני אפוא כי אין במקרה דנן נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר הדין, בפרט נוכח חומרת העבירות ומשך תקופת המאסר המשמעותית לה נידון המבקש.

לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 2.8.2009 בשעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בשל גילו של המבקש ולאור דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, ייקבע הדיון בערעורו בהקדם.