פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4576/07
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המערער:
יששכר בן חיים
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט בית משפט השלום בירושלים מיום
20.05.2007 בת.פ. 1759/06,
שניתנה על ידי כבוד השופט
א' רון
תאריך הישיבה:
כ' בסיון התשס"ז
(6.6.2007)
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופט א' רון ) מיום 20.5.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1759/06.
1.
המערער, גזבר עיריית ירושלים בעבר, מואשם בתיק המתנהל נגדו בבית המשפט קמא בעבירה של העלבת עובד ציבור. על פי הנטען בכתב האישום, המערער כתב מכתב למבקרת עיריית ירושלים (להלן: המתלוננת ), ובו טען כי דברים שנכתבו עליו בדו"ח ביקורת שפורסם מטעם המבקרת הינם "הזנייה מקצועית לא תקינה". עוד כתב הוא למתלוננת במכתבו כי "יש תמורה לשירות הזנותי שהענקת". בקשת הפסלות הוגשה לבית המשפט קמא עם סיום שלב הסיכומים וסמוך מאוד לשלב הכרעת הדין. המערער טען כי בית המשפט הגביל את יכולתו לנהל את הגנתו, בכך שפסל שאלות שביקש להפנות לעדי תביעה, שלל ממנו את האפשרות להציג את הרקע לאמירותיו כלפי המתלוננת, ואסר עליו להזמין למשפט עדי הגנה שונים. בבקשת הפסלות נטען עוד שהשופט סירב לאפשר למערער להגיש סיכומים בכתב. יצוין כי חלק נרחב מהעדויות והראיות שביקש המערער להביא בפני בית המשפט נוגעים לעצם ההחלטה להעמידו לדין, להתנהלותה התקציבית של עיריית ירושלים בעבר ובהווה, לרקע שהביא למינויה של המתלוננת לתפקיד מבקרת עיריית ירושלים, ועוד.
בית המשפט קמא דחה את בקשת הפסלות. בהחלטה נקבע כי "אין הדעת נותנת שבדיון בכתב אישום שעניינו העלבת עובד ציבור ישקול כלל בית המשפט לדון בשאלות כגון חוקיות מינויו של מבקר העירייה, ואף לא האם ביקורת שנמתחה על המבקש [המערער – ד.ב.] במסגרת עבודתו של מבקר... מבוססת יותר או פחות". בית המשפט הוסיף כי החלטותיו הדיוניות אכן חסמו את דרכו של המערער לדיון בטענות מסוג זה, אולם המדובר בהחלטות דיוניות שההשגה עליהן מקומה בערכאת הערעור. מכל מקום, נקבע כי בהחלטות הדיוניות השונות לא נתגלתה דעה קדומה או חשש ממשי למשוא פנים המצדיקים את פסילת בית המשפט.
בערעור שבפניי בו טען המערער לעצמו, חזר הוא על טענות הפסלות השונות שהעלה בפני בית המשפט קמא.
3.
דין הערעור להידחות. החלטותיו של בית המשפט הנוגעות להבאת עדים וראיות מטעם המערער הינן החלטות דיוניות מובהקות. הדרך לערער עליהן מצויה בערכאת הערעור. אכן, הלכה היא כי אם נתגלה חשש ממשי למשוא פנים העולה מהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, ובמקרים נדירים וחריגים, עשויה לקום עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט (2006) 174-178 (להלן: מרזל )). אולם בענייננו ההחלטות השונות סבו כולן על מידת הרלוואנטיות למשפט שבית המשפט קמא ייחס לראיות ולעדויות שביקש המערער להציג . החלטות אלה נתקבלו במהלך הניהול הרגיל של המשפט, ותוך התייחסות עניינית לעבירה בה מואשם המערער. כדי שמאותן החלטות תתגבש עילה לפסילתו של בית המשפט
על המערער להוכיח קיומן של
נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים (ראו: ע"פ 882/07 פלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 699/84 מרום נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4) 528, 529). זאת לא עשה המערער. מכל מקום, פתוחה דרכו של המערער לערער על נכונותן של החלטות הביניים השונות בערכאת הערעור. בצדק ציין בא-כוח המשיבה כי במידה וערכאת הערעור תשתכנע כי ראיה פלונית, אשר בית המשפט קמא סירב לשמוע, הינה רלוואנטית לעניין הוכחת האישום, תוכל ערכאת הערעור להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיבחן את הראיה או העדות. אולם טענות אלה אין מקומן בערעור פסלות, ובפרט בהליך הפלילי, שהרי נקבע בפסיקתנו לא אחת כי אין לעשות שימוש בטענות פסלות על מנת לעקוף את הכלל לפיו אין ניתן לערער, ברגיל, על החלטות ביניים בהליך הפלילי (ראו: ע"פ 2356/07 גונצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7689/01 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל , בעמ' 177). הוא הדין גם באשר להחלטת בית המשפט שלא לאפשר למערער להגיש סיכומים בכתב. החלטה דיונית זו הינה החלטת ביניים המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ועניינה בניהולו היעיל של ההליך (השוו ע"א 2593/99 עטיה נ' מדינת ישראל – משרד המשפטים (לא פורסם) בפסקה 7). בנסיבות העניין שוכנעתי כי גם מהחלטה זו, כשלעצמה, לא נתגלה כל חשש אובייקטיבי למשוא פנים המצדיק את בקשת הפסלות. כמובן שגם עליה יוכל המערער להשיג, אם יבחר לעשות כן, בערכאת הערעור.
אשר-על-כן, החלטתי לדחות את הערעור.
ניתן היום, כ"ד בסיון התשס"ז (10.06.2007).
ה נ ש י א ה