ע"פ 4670/09 רידאן גזאוי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (השופטת א' קנטור ) מיום 18.5.2009, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת.פ. 1170-06.

1.

כנגד המערער הוגש בשנת 2006 כתב אישום המייחס לו שורת עבירות, בהן: תקיפת שוטר כדי להכשילו, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

2.

ביום 9.4.2006 הגישה המשיבה (להלן: המדינה ) בקשה למעצר המערער עד תום ההליכים נגדו. במסגרת בקשה זו, הגישה המדינה לידי בית המשפט (השופטת

א' קנטור ) את תיק החקירה, פרוטוקולים, החלטות ופסקי דין שניתנו כנגד המערער בהליכים קודמים אחרים וכן את גיליון הרשעותיו. על סמך חומר חקירה זה, ובתום דיון בבקשה, הורה בית המשפט לשחרר את המערער לחלופת מעצר.

3.

מאז ועד היום, נדחו הדיונים לבקשתו של המערער מספר רב של פעמים, אם בשל החלפת המייצגים אותו בסנגוריה הציבורית ואם בשל נסיבות אישיות אחרות. בסופו של יום, נקבע הדיון לשמיעת ההוכחות ליום 19.5.2009. עם בחינת תיק החקירה נודע לטענת בא-כוחו הנוכחי של המערער, כי המותב היושב בדין הינו גם המותב אשר החליט בבקשת המדינה למעצר המערער עד תום ההליכים נגדו. ביום 18.5.2009 הגיש בא כוחו של המערער בקשה לפסילת שופט, וזאת על רקע החלטתו הקודמת של המותב שדן בעניינו בשלב הליכי המעצר (להלן: בקשת הפסלות ). מנגד, טענה המדינה כי יש לדחות את הבקשה, הן על רקע השיהוי שבהגשתה והן לגופה.

4.

ביום 18.5.2009 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו המנומקת, תיאר בית המשפט את התמשכות ההליכים עד כה וציין כי אין בעובדה שהאריך את מעצרו של המערער כדי להביא לפסילתו, במיוחד נוכח חלוף שלוש השנים מהחלטת המעצר ועד היום. בית המשפט הוסיף וציין, כי מאחר והמערער לא הצביע על נסיבות כלשהן המעידות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, ובשים לב לשיהוי הכבד בהגשת בקשת הפסלות, הרי שדין הבקשה להידחות (להלן: החלטת הפסלות ).

5.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, חוזר המערער על טענתו העיקרית בבקשת הפסלות, תוך שהוא מדגיש את העובדה שבית המשפט נחשף להרשעותיו הקודמות של המערער ולחומר החקירות שהוגש בדיון להארכת מעצרו. בעניין זה, מציין המערער, כי מנקודת מבטו הותרת הדיון בפני בית המשפט שקולה להמשכו של הליך אשר תוצאותיו ידועות מראש. באשר לשאלת השיהוי, טוען המערער, כי בקשת הפסלות הוגשה מיד כשנתקבל חומר החקירה והחלטת המעצר על ידי הסניגור ולפיכך אין לייחס לו ידיעה בכוח של עילת הפסלות.

6.

לאחר שקראתי את החומר שלפניי, ומששקלתי את טענות המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי אין די בעצם דיון של שופט בהליכי מעצר של נאשם, כשלעצמו, כדי להביא לפסילתו מלדון בהליך העיקרי לגופו. אף אם רצוי ככל שניתן, כי שופט המעצר לא ידון בתיק לגופו, אין בכך כדי להקים עילת פסלות. כבר נקבע בפסיקתנו, כי אין בחשיפה לחומר החקירה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות, ותחת זאת יש לבחון האם בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים עקב הדיון שהתקיים בהליכי המעצר (ראו: ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2003); ע"פ 865/06

אבו זלאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.2006); ע"פ 7888/08 סלים חליף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 04.12.2008). יישומו של מבחן החשש הממשי למשוא פנים מצריך בחינה פרטנית של נסיבות המקרה. כך למשל, יש לברר את משך הזמן שחלף בין הליך המעצר להליך העיקרי גופו, את היקף הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף בית המשפט במסגרת הדיון בבקשת המעצר, את תוכן החלטת המעצר ועוד. בענייננו, חלפו שלוש שנים בין המועד בו החליט בית המשפט בשאלת מעצרו של המערער לבין תחילת הדיונים בהליך גופו. מדובר, אפוא, בתקופה ארוכה ביותר, אשר יש בה כדי להפיג, מבחינה אובייקטיבית, את החשש הממשי אותו ניסה המערער להוכיח (ראו: ע"פ 11319/03

כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.2004)). כמו-כן, שוכנעתי כי קביעת בית המשפט, לפיה המערער השתהה שלא כדין בהעלאת טענת הפסלות, הינה מוצדקת ונכונה. כתב האישום נגד המערער הוגש ב-20.12.2006 וצויין בו כי יוגש פרוטוקול הליכי המעצר. בקשת הפסילה הוגשה ב-17.5.2009 יום לפני מועד ההוכחות. שיהוי זה כשלעצמו מצדיק דחיית הבקשה.

7.

זאת ועוד. עיון בהחלטת הפסלות מלמד, כי בית המשפט התייחס רק לחומר הלכאורי הנובע מתיק החקירה, וזאת מבלי לקבוע כל עמדה באשר לאמינותו ומהימנותו של המערער. כמו-כן, הודעת הערעור על הנספחים המצורפים לה אינה מלמדת על כך שבית המשפט נחשף למסה קריטית של ראיות בלתי קבילות. נהפוך הוא, הודעת הערעור הסתפקה בטענה כללית בדבר היחשפותו של בית המשפט לחומר החקירה ולהרשעותיו הקודמות של המערער. אכן, ייתכן ודעתו של המערער אינה נוחה מכך שהמותב היושב בדין הוא גם המותב שישב בהליכי המעצר נגדו, אולם הלכה מושרשת היא כי אין די בחשש סובייקטיבי לקיומו של משוא פנים כדי להקים עילת פסלות.

לפיכך, ומשלא מצאתי כי יש בטענות המערער כדי להוכיח מבחינה אובייקטיבית קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.