ע"פ 4895/05 דוד מבשב נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים: ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש) בת.פ. 1206/05 מיום 17.5.05, עד למתן פסק דין בערעור.

המערער הורשע בעבירות של אינוס ואיומים, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל, ופיצוי המתלוננת בסך 5,000 ₪. בית המשפט קמא הורה על עיכוב ביצוע העונש עד ליום 31.5.05, וזאת כדי לאפשר למערער להגיש בקשת עיכוב ביצוע לבית משפט זה.

בפני טוען בא-כוח המערער, כי אמנם מדובר בהכרעת דין אשר מבוססת על ממצאי מהימנות, אך לא ניתן לומר כי מדובר בערעור שאין לו סיכוי. הסנגור מפנה בעניין זה, בין היתר, לסתירות שנפלו לגישתו בגרסתה של המערערת וכן לסתירות בין עדותה של המתלוננת לעדותו של ישראל, חברה. המערער מציין, כי הוא אדם נורמטיבי ללא כל עבר פלילי, אשר היה משוחרר לאורך כל תקופת משפטו, והקפיד להתייצב לכל דיוני בית המשפט קמא. בנוסף טוען המערער, כי מצבו הנפשי איננו יציב, ושליחתו למאסר, גם לתקופה קצרה, עלולה לגרום לו נזק נפשי בלתי הפיך. באשר לחומרת העבירות, טוען המערער כי אמנם מדובר בעבירות חמורות, עם זאת קבע בית המשפט קמא בגזר דינו כי במקרה שבפנינו "הנסיבות והרקע למעשה האינוס מביאים את המקרה לתחום השליש הנמוך מבחינת קשת המקרים". לטענת המערער תקופת מאסרו איננה ארוכה, וחלק ניכר מתוכה עלול לחלוף בטרם יישמע הערעור.

המשיבה טוענת, שתקופת מאסרו של המערער אינה קצרה, וחומרת המעשים גבוהה שכן מדובר באונס אלים שבוצע בכוונה להכאיב למתלוננת כדי לגמול לה על הכאב שהסבה למערער. המשיבה מוסיפה כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן הכרעת הדין בוססה על קביעות חד משמעיות של מהימנות, לפיהן הועדפה גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של המערער. המשיבה סבורה שגם מצבו הנפשי של המבקש אינו מצדיק לעכב את ביצוע העונש.

על-פי אמות המידה הנוהגות בעניין עיכוב ביצוע עונשי מאסר, כפי שנקבעו בפסיקה, (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241) אין מקום לעיכוב ביצוע גזר הדין במקרה שלפנינו.

מדובר בעבירות חמורות אשר האינטרס הציבורי תומך בביצוע מיידי של גזר דין שהושת על מבצעיהן. המערער אמנם היה משוחרר עד כה, עם זאת כל אותה עת עמדה לזכותו חזקת החפות, אשר לאחר הרשעתו איננה עומדת עוד.

אשר לסיכויי הערעור, אציין, בכל הזהירות המתחייבת מהערכת סיכויי הערעור בשלב זה, כי ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה אשר מקורה בהלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות הנקבעים בערכאה הדיונית.

שיקול נוסף המושך לעבר דחיית הבקשה, הוא כי מדובר בתקופת מאסר משמעותית, אשר עומדת על שלוש שנים, וסביר להניח כי הערעור יישמע בטרם תחלוף תקופת המאסר או חלק משמעותי ממנה.

אל מול שיקולים אלו עומד השיקול הנוגע למצבו הנפשי של המבקש, שכפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין, סובל ממצבים דיכאוניים וזקוק לטיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי אמבולטורי. עם זאת, נקבע בגזר הדין כי "את הטיפול הנפשי לו הוא זקוק הוא יוכל לקבל גם במסגרת השב"ס".

באיזון הכולל של השיקולים, אני סבור שאין מקום במקרה זה לעכב את ביצוע העונש.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.

המזכירות תקבע את הערעור לשמיעה, ככל האפשר, במהלך שלושת החודשים הקרובים.