ע"פ 4972/98 לאון בן עטיה נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 4972/98

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט ע' ר' זועבי

המערער : לאון בן עטיה

נגד

המשיב ה : מדינת ישראל

ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי

בירושלים מיום 24.6.98 בתיק 368/97

שניתן על-ידי כבוד השופט י' עדיאל

תאריך הישיבה:

כ"ג באדר התשנ"ט ( 11.03.99 )

בשם

המערער : עו"ד רויטר אילן

בשם

המשיב ה: עו"ד תמר בורנשטיין

פסק-דין

1.המערער קנה חלקים של רכב מפורק מסוג טויוטה שהיוו את כל חלקי הרכב למעט מנוע שילדה ומרכב וכן חלקים של סוגי רכב נוספים. את החלקים רכש במגרשו של סוחר חלקי חילוף לכלי רכב משומשים הנמצא במגרש שבבעלותו של הסוחר, בכפר נעלין אשר בשטחים. המערער הואשם במסחר בכלי רכב גנובים, עבירה לפי סעיף 413יא לחוק העונשין התשל"ז1977- ובהחזקת נכס שיש עליו חשד סביר שהוא גנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י. עדיאל) זיכה את המערער מעבירה של סחר בחלקי רכב גנובים לפי סעיף 413יא לחוק והרשיע אותו בעבירה קלה יותר של החזקת חלקי רכב שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, עבירה לפי סעיף 413 לחוק. המערער נידון למאסר בפועל של 4 חודשים ולקנס בסך 9,600 ש"ח. על כך הערעור שלפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

2.לעניין ההרשעה מעלה הסניגור המלומד טענות רבות שעיקרן הוא כי, לא הוכחו יסודות העבירה וכי היה על בית המשפט המחוזי לזכות את המערער מכל אשמה. לטענתו, אין קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט עומדות במבחן. הקביעה לפיה מחיר החלפים היה נמוך במידה משמעותית ממחירם המלא של חלפים כאלה, אינה מבוססת עובדתית; לא נבדקה כלל טענת ההגנה כי מדובר במגרש המפעיל עסק חוקי של מכירת חלפים; לא היה מקום לקבוע כי רכישה במגרש זה צריכה היתה להביא לזהירות מיוחדת מצד המערער; המבחן ל"עצימת עינים" באשר למקור החלפים הוא מבחן סוביקטיבי והתביעה לא הוכיחה כי המערער לא עמד במבחן זה; הנסיבות, כגון: קירבת המגרש למחסום צה"ל והיות המערער מלווה בשעת הקניה באדם נוסף, מצביעות על תום לבו של המערער. ולבסוף, השופט קמא הכין טיוטת הכרעת דין בה זיכה את המערער מן האשמות שיוחסו לו ויש בכך כדי להשליך על קביעותיו בהכרעת הדין, שאינן עולות בקנה אחד עם אלה שבטיוטא, דבר המצביע לפחות על ספק שעל המערער היה ליהנות ממנו.

3.דין טענותיו של המערער להידחות.

לכל אורך הדרך, התרשם השופט קמא התרשמות שלילית מן המערער. הוא לא קיבל את גרסתו לפיה הודה בפני שוטרי המחסום מיד כאשר נעצר, כי המטען שעל המשאית כולל חלקי חילוף לרכב. הוא לא קיבל את טענתו כי החלפים היו מונחים במחסנים שונים. הוא קבע שכל חלקי הרכב שנרכשו על ידי המערער, למעט החלקים שחסרו, היו חלקים המהווים יחד כלי רכב שלם ולא סביר שנאספו באקראי ממחסנים שונים של המוכר. עם זאת לא היה בית המשפט משוכנע מעל לכל ספק כי רכב זה הוא הרכב שנגנב ימים ספורים קודם לרכישת חלקיו על-ידי המערער, מאחד בשם עבדל מנעם, על אף החשד שאכן כך הוא. לפיכך, זוכה המערער מסחר בחלקי רכב גנובים. אשר לאישום בדבר החזקת נכסים שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, הפעיל השופט מבחן משולב אוביקטיבי וסוביקטיבי וקבע כי כאשר מדובר בחלקי חילוף לרכב שנרכשו בשטחים אמורה עובדה זו - לאור מכת המדינה של גניבת כלי רכב והעברתם לשטחים - להוות תמרור אזהרה לאדם הרוכש חלפים כאלה שם, לנהוג במשנה זהירות בעשותו עיסקה כזו. זו היא נסיבה מחשידה כשלעצמה. על רוכש כזה להביא בחשבון שקיימת אפשרות כי מדובר בחלקי חילוף גנובים. נסיבה מחשידה המצטרפת לתמרור האזהרה הנ"ל מצא השופט במחיר הזול של החלפים. הסניגור תקף קביעה זו וטען כי לא היו בפני בית המשפט נתונים לקבוע את הפער במחירים. אנו סבורים כי הסבריו ונימוקיו של השופט בנושא זה עומדים בפני הביקורת. כך עלה מדו"ח שמאות של שמאי וכך עולה מדבריו ההפכפכים של המערער. מפי המערער עצמו היה ברור שהוא ראה במחיר ששילם מחיר נמוך במיוחד. הוא יחס זאת לכך, שלהבנתו, היה זה רכב שנפגע בתאונה ונמכר לסוחר ככזה. אלא שהסתבר שהחלפים שהוו את הרכב היו שלמים והעידו על כך שהרכב לא נפגע כלל ורכב כזה אינו מוכרז כאובדן מוחלט. בית המשפט גם ציין חוסר עקביות בדברי המערער, שתחילה אמר כי החלפים היו מצויים במקומות שונים במגרש ושרק אחר כך, במחסום המשטרתי, נוכח לדעת שהחלפים מרכיבים רכב אחד ואז עלה בדעתו שהרכב נפגע בתאונה. ובמקום אחר אמר שכל החלפים נמצאו יחד במקום אחד במחסנו של המוכר. העובדה שכל החלקים הבלתי פגועים שנרכשו היוו בפועל רכב אחד תמוהה ומחשידה גם היא. המערער - לדבריו - לא התעניין לא שאל ולא רצה לדעת מאין החלפים. המערער גם לא שילם בעד החלפים והטענה לפיה רכשם מעובד של בעל המגרש שלא היה מוסמך לקבל ממנו כסף, תמוהה ובלתי סבירה גם היא. לא סביר להניח שעובד שלא היה רשאי לקבל מן המערער תשלום, היה רשאי לתת לו חלפים ללא תשלום במזומן ללא צ'ק וללא כל מסמך אחר המעיד על הרכישה. השופט לא האמין למערער שלא שילם עבור החלפים, ובצדק.

4.בדין קבע השופט קמא כי על פי המבחן האוביקטיבי עוררו הנסיבות חשד סביר שהחלפים שרכש המערער היו גנובים ומשהוכיחה המשיבה את סבירות החשד, עבר הנטל על המערער להניח את דעתו של בית המשפט שרכש את ההחזקה ברכוש, כדין (ראו - קדמי על הדין בפלילים, חלק ראשו, עמ' 396, וכן ע"פ 3870/91 פד"י מו(1) עמ' 77).

מכל האמור לעיל עולה כי התביעה עמדה בנטל שהוטל עליה והוכיחה כי מדובר בנכס שיש עליו חשד סביר שהוא גנוב והמערער לא הרים את הנטל שעבר אליו להוכיח כי רכש את ההחזקה בחלפים, כדין. העובדה שמקום הרכישה בשטחים היא לא שרחוק ממחסום צהל ושנלווה אל המערער אדם נוסף אינה מעלה ואינה מורידה. אין בה כדי לפזר את החשד הסביר ואין בה כדי לחזק את הגנתו של המערער. בדין הורשע המערער כפי שהורשע וחסד נעשה עימו שרק כך הורשע.

5.הטענה האחרונה בדבר טיוטת הכרעת הדין של זיכוי, לאו טענה היא. רשאי שופט להעמיד לנגד עיניו כל מערכת עובדות וטענות היכולות להוביל למסקנה מסוימת ולאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים לכאן ולכאן, להגיע לתוצאה סופית שיכול כי תהא שונה מזו שעליה חשב במהלך שקילת החומר. זהו חלק מתהליך קבלת ההחלטה והעובדה שהדברים נכתבו ולא רק התרוצצו במוחו של השופט אינה מעלה ואינה מורידה. אין בעובדה זו כדי לפגוע בהכרעת הדין הצריכה להיבדק לגופה, כפי שנעשה על ידינו.

לעונש

6.עונש המאסר שנגזר על המערער הוא 2/3 מהעונש המירבי, שהוא 6 חודשי מאסר. כאן שוב אתרע מזלו של המערער, שכן, העבירה בה הורשע קלה יחסית ובמסגרת העונש על עבירה זו, ראוי היה שהמערער יקבל את העונש המירבי או קרוב לו וזאת במיוחד לאור קופת השרצים של הרשעות קודמות מאותו סוג התלויה לו מאחוריו.

אי לכך לא מצאנו מקום להתערב בגזר הדין.

7. הערעור נדחה.