ע"פ 4985/10 יוסף קסטרו נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בכפר-סבא (השופטת

נ' בכור ) מיום 4.7.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת.פ. 1657/09.

1.

כנגד המערער הוגש ביום 18.5.2009 כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. ביום 3.6.2009 הורה בית משפט השלום בכפר-סבא (השופטת סילש ) על מעצרו של המערער עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהמשך, ערר המערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, אשר החליט להפנות את המערער לתסקיר. לאחר קבלת התסקיר נערך ביום 15.7.2009 דיון נוסף במעצרו של המערער בבית משפט השלום בכפר-סבא, בפני השופטת בכור , וביום 16.7.2009, החליטה השופטת על מעצרו של המערער עד תום ההליכים, נוכח היעדרם של מפקחים מתאימים שיאפשרו את שחרורו בתנאים מגבילים ונוכח עברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירת הריגה בגינה נגזר דינו ל-9 שנות מאסר. בהמשך, בין היתר כתוצאה מהתמשכות ההליכים, שוחרר המערער למעצר בית מלא ולאחר מכן הוקלו תנאי השחרור בערובה שהוטלו עליו. ביום 27.10.2009 נקבע דיון הוכחות בעניינו של המערער ליום 27.4.2010 בפני השופטת בכור , ובהמשך בוטל הדיון ובמקומו נקבעו שלושה מועדי הוכחות לתאריכים 12.7.2010, 14.7.2010 ו-27.10.2010.

2.

ביום 1.6.2010 הגיש המערער בקשה להקלה נוספת בתנאי שחרורו בערובה, אשר נידונה ביום 15.6.2010 בפני השופט קרשן . במהלך הדיון, לטענת המערער, העיר השופט קרשן כי הדיון היה קבוע בפני השופטת בכור , אשר החליטה להעבירו למותב אחר נוכח העובדה שהתיק העיקרי קבוע להוכחות בפניה. בעקבות הערה זו, כך נטען, הגיש המערער ביום 4.7.2010 בקשה לשינוי מותב, אשר נדונה בדיון שנערך באותו יום בפני השופטת בכור (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשה נטען כי לא ראוי שהשופטת, אשר דנה במעצרו של המערער והחליטה לעוצרו עד תום ההליכים על יסוד עברו הפלילי, תדון בתיק העיקרי המתנהל נגדו. מנגד, טענה המדינה כי יש לדחות את הבקשה, הן על רקע השיהוי שבהגשתה, בהתחשב בכך שהתיק נקבע להוכחות בפני השופטת

בכור עוד ביום 27.10.2009, והן לגופה, נוכח העובדה שהשופטת כלל לא עיינה בחומר הראיות בתיקו של המערער אלא רק בהחלטות המעצר הקודמות בעניינו.

3.

בהמשך הדיון דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתה המנומקת, תיארה השופטת בכור את השתלשלות העניינים בתיק עד כה וציינה כי אין בעובדה שהורתה על מעצרו של המערער כדי להביא לפסילתה, במיוחד נוכח העובדה שלא נחשפה לראיות בתיק ובהתחשב בכך שעצם ההיחשפות לעברו הפלילי של המערער אין בה כדי ליצור משוא פנים. השופטת התייחסה בהחלטתה גם לשיהוי בו הוגשה בקשת הפסלות, בציינה כי טעם זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה, בכדי למנוע השחתת זמן שיפוטי לריק וביטול זימונם של עדים רבים לדיוני ההוכחות הקבועים בפניה.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות. באשר לשאלת השיהוי, טוען בא-כוח המערער כי העובדה שהשופטת בכור דנה במעצרו של המערער "פרחה מזיכרונו" עד שהדבר הוזכר בדיון בפני השופט קרשן , ומכאן שלא היתה הצדקה לדחיית בקשת הפסלות בהתבסס על נימוק זה.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ומששקלתי את טענות המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי אין די בדיון של שופט בהליכי מעצר של נאשם, כשלעצמו, כדי להביא לפסילתו מלדון בהליך העיקרי לגופו. אף אם רצוי ככל שניתן, כי שופט המעצר לא ידון בתיק לגופו, אין בכך כדי להקים עילת פסלות. עוד נקבע בפסיקתנו, כי אין בחשיפה למידע בלתי קביל, לבדה, כדי להקים עילת פסלות, ותחת זאת יש לבחון האם בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים עקב הדיון שהתקיים בהליכי המעצר (ראו: ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2003); ע"פ 7888/08 חליף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 04.12.2008)). יישומו של מבחן החשש הממשי למשוא פנים מצריך בחינה פרטנית של נסיבות המקרה. כך למשל, יש לברר את משך הזמן שחלף בין הליך המעצר להליך העיקרי גופו; את היקף הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף בית המשפט במסגרת הדיון בבקשת המעצר והאם הוא עולה כדי "מסה קריטית" של מידע בלתי קביל; את תוכן החלטת המעצר ועוד. בענייננו, חלפה שנה בין המועד בו החליט בית המשפט בשאלת מעצרו של המערער לבין תחילת הדיונים בהליך גופו. מדובר, אפוא, בתקופה ארוכה, אשר יש בה כדי להפיג, מבחינה אובייקטיבית, את החשש הממשי אותו ניסה המערער להוכיח (ראו: ע"פ 11319/03

כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.2004)).

6.

זאת ועוד; עיון בהחלטת השופטת בעניין הפסלות מלמד, כי השופטת נחשפה רק להרשעותיו הקודמות של המערער ולא עיינה בכל חומר חקירה בעניינו. בנסיבות אלה, בוודאי אין לראות במידע אליו נחשפה השופטת כמקים את אותה "מסה קריטית" המביאה לפסילתו של שופט מלישב בדין. לפיכך, ומשלא מצאתי כי יש בטענות המערער כדי להוכיח מבחינה אובייקטיבית קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות. בהתחשב בכך, אין צורך להכריע בשאלה האם השיהוי בו הוגשה בקשת הפסלות מצדיק, כשלעצמו, את דחייתה.

אשר על כן, הערעור נדחה. משנדחה הערעור, מתייתר הצורך לדון בבקשתו של בא-כוח המערער לעכב את המשפט המתנהל בעניינו בפני בית משפט השלום בכפר-סבא עד למתן החלטה בערעור הפסלות.