ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ. מאיר ז'אנו

נגד המשיבים הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של רצח בכוונה תחילה, ניסיון לרצח, חבלה חמורה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לפשע. המשיבים זוכו מחמת הספק על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים נ' הנדל, נ' זלוצ'ובר וצ' צפת). המבקשת מערערת על זיכויים של המשיבים ומבקשת לקבוע תנאי שחרור בערובה לשניהם על מנת להבטיח את התייצבותם לערעור. התנאים המבוקשים הינם: איסור יציאה מן הארץ, התייצבות בתחנת משטרה אחת לשבוע ומתן ערובה כספית.

במסגרת כתב האישום הואשמו המשיבים במעשים אשר הרקע להם הוא ניסיונות, לכאורה, לרצוח אדם - שלום דומרני - על רקע סכסוך בין קבוצות עבריינים באשקלון. על-פי האישום הראשון הגיעו המשיבים, ביחד עם נאשם נוסף, לבניין בו התגורר שלום דומרני ותכננו לירות בו בצאתו מן המעלית. אולם, כאשר נפתחה דלת המעלית התברר כי האדם שנמצא בה אינו שלום דומרני אלא חברו, שי בן אמו, וזה שאל את המשיבים למעשיהם בבניין. המשיב 2 ונאשם נוסף ירו בו והשלושה ברחו מן המקום. לשי בן אמו נגרמו פצעי ירי בבית החזה, בצוואר ונזק לאיברים הפנימיים. על-פי האישום השני, קיבלו המשיבים דיווח כי שלום דומרני נמצא במכונית מסוימת הנהוגה על-ידי אדם בשם יניב רווח. אולם, טרם שמצאו המשיבים את המכונית ירד מן הרכב שלום דומרני, והנהג העלה למכוניתו את המנוחה שקד שלחוב ז"ל וצעירה נוספת. לאחר כמה דקות איתרו המשיבים את הרכב ובסברם כי שלום דומרני נמצא במכונית נסעו במקביל אליה וירו אל תוך הרכב. כתוצאה מן הירי נפצעו כל הנוסעים ושקד שלחוב ז"ל נפטרה כתוצאה מפצעיה. המשיבים כפרו באישומים שיוחסו להם, וכאמור, זוכו. בית המשפט המחוזי קבע כי נאשם אחר, אשר אמרות מפלילות שלו היו ראייה עיקרית במשפט, הינו "סוג של סימן שאלה מהלך", בין השאר לאור שאיפתו להפוך לעד מדינה, ריבוי הגרסאות שמסר וסירובו להעיד במשפט, ולא ניתן לקבוע בביטחון כי אמרותיו המפלילות ראויות להיקבע כממצא. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין בראיות הנוספות שהוצגו כדי לשנות את מידת האמון באמרותיו של הנאשם האחר. בסופו של יום, כאמור, זוכו המשיבים מחמת הספק.

עם הגשת הערעור מטעם המדינה הוגשה גם בקשה לקביעת תנאי שחרור בערובה לשני המשיבים – וזאת בהתאם להוראת סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. המשיבים מתנגדים לבקשה. הם חוזרים ומציינים כי מרשיהם זוכו מן האישומים שיוחסו להם וכי ממילא נשתחררו בלא תנאי. הם גם מציינים כי במהלך המשפט, ובשל התמשכותו, שוחררו המשיבים ממעצר לאחר שהפקידו ערובה כספית ונקבעו תנאים נוספים לשחרורם. הם סבורים כי אין חשש להימלטות מצידם אך יחד עם זאת הם נכונים להפקיד סכום כסף קטן כתנאי להבטחת התייצבותם לערעור. המבקשת מצידה סבורה כי יש לקבוע, כאחד מתנאי השחרור, הפקדה של סכום כסף גבוה, כפי שנקבע, כאמור, במהלך המשפט עצמו. המבקשת סבורה גם כי יש להתנות את שחרורם של המשיבים באיסור יציאה מן הארץ ובהתייצבות בתחנת המשטרה אחת לשבוע. לתנאי זה האחרון מתנגדים המשיבים.

ככלל, קיים שוני בין שחרור בערובה במהלך ניהול המשפט לבין שחרור בערובה בתום המשפט מקום בו נסתיים המשפט בזיכוי של הנאשמים. יחד עם זאת, שוכנעתי כי יש לנקוט באמצעים מתאימים כדי להבטיח את התייצבותם של המשיבים לדיון בערעור. לפיכך אני מתנה את המשך שחרורם באלה:

א.

יוצא נגד המשיבים צו עיכוב יציאה מן הארץ.

ב.

כל אחד מן המשיבים יתייצב בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו

אחת לשבוע ביום ג' של כל שבוע בשעה 9:00.

ג.

כל אחד מן המשיבים יפקיד סכום של 50,000 ש"ח במזומן או בערבות

בנקאית, וכן יפקיד כל אחד מהם ערבות צד ג' בסכום של 200,000 ש"ח.

הערבויות וההפקדה ימומשו בתוך 7 ימים מהיום, שאם לא כן ייעצרו ויובאו בפני שופט.

יצוין כי בשלב זה, כך הודיעה המבקשת, עצור המשיב 1 בשל מעורבותו בתיק אחר, אולם בכך אין לשנות את ההוראה המופנית כלפיו כיוון שאין בידיעת התביעה לומר אם משיב זה יהיה עצור גם בתום התקופה הקבועה לקיום תנאי הערובה.