ע"פ 5233/11 מרינה פישמן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.7.2011 בתפ"ח 27821-05-10 (כבוד השופטת י' אמסטרדם ).

בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשת, בעקבות הודאתה, בעבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן, המבקשת מסרה לאדם בשם מיכאל ולשני הנאשמים הנוספים בכתב האישום, מידע פנים בקשר לחנות להמרת כסף בה עבדה, וכן העבירה למיכאל את מפתחות החנות על מנת שישכפלם. בנוסף, מסרה פרטים אישיים בנוגע לכל העובדים בחנות. ביום 5.2.2010, לאחר שהמבקשת כבר לא עבדה בחנות, חטפו מיכאל ושני הנאשמים הנוספים בכתב האישום בחורה שעבדה באותה העת בחנות, הכו אותה, איימו עליה והורו לה לפתוח להם את דלת החנות ואת הכספת. לאחר פתיחת הכספת נטלו השלושה כספים בסכום של כמיליון ש"ח.

בית המשפט המחוזי גזר על המבקשת עונש של 42 חודשי מאסר בפועל, 30 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים ופיצוי בסך של 10,000 ש"ח שיחולק שווה בין הבעלים של החנות שנפרצה לבין העובדת שנחטפה. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינה של המבקשת ולכך ששירות המבחן נמנע מהמלצה בעניינה. עוד קבע בית המשפט, כי מדובר בעבירה חמורה, שכן מדובר בשוד המלווה בחטיפה ובאלימות קשה. בית המשפט דחה את טענתה של המבקשת, שלפיה כלל לא נעשה שימוש בשוד במידע שמסרה ובמפתחות החנות שהעבירה למיכאל, שכן אותה עובדת שנחטפה היא זו שפתחה עבור השודדים את הדלת ואת הכספת. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי המבקשת היא זו שמסרה למיכאל את פרטיה האישיים של העובדת, כולל את כתובתה ושמות הוריה של ילדיה, מידע אשר נעשה בו שימוש במהלך החטיפה. עוד קבע בית המשפט, כי גם אם לא צפתה המבקשת את היקפה של האלימות שהפעילו השודדים על העובדת שחטפו, היא יכולה הייתה לצפות שבמהלך שוד עלולים הדברים להסתבך. בנוסף, קבע בית המשפט, כי העובדה שהמבקשת פגעה באמון מעבידה, מהווה נסיבה לחומרה.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה, ומכאן הבקשה שלפניי.

לטענת המבקשת, עונש המאסר שהוטל עליה הינו חמור ביותר, לאור נסיבות המקרה ונסיבותיה האישיות, וחורג ממדיניות הענישה הנהוגה. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי בית המשפט לא התחשב בכך שהודתה והביעה חרטה על מעשיה. בנוסף, טוענת המבקשת, כי היא אינה מסוכנת לציבור, כי אין לה עבר פלילי, וכי עד עתה שהתה במעצר בית בתנאים מגבילים ולא הפרה את תנאי השחרור.

מנגד, טוענת המשיבה כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות את עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקשת, וזאת, בין היתר, לאור תקופת המאסר הארוכה שהוטלה עליה.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובערעור שהגישה המבקשת ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין. עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים אשר בהם קיימות נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)). הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון ונסיבותיו האישיות. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מן הכלל שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

בענייננו, המבקשת הורשעה בעבירה חמורה והוטל עליה עונש מאסר לתקופה שאינה קצרה. יחד עם זאת, שוכנעתי, כי מקרה זה הינו מקרה חריג המצדיק עיכוב ביצוע. זאת, לאור נסיבותיה האישיות של המבקשת, היעדר עבר פלילי והעובדה שהיא מטופלת בילד כבן עשר, וכן לאור העובדה שהערעור, על פניו, אינו משולל סיכוי.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת. ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקשת יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. תנאי השחרור שהוטלו על המבקשת יעמדו בעינם עד למתן פסק הדין בערעור.