ע"פ 5325/05 פלחאן אבו כף נ. מדינת ישראל

1.בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'בר). המבקש הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, התפרצות לבניין שאיננו מקום מגורים וגניבת רכב (עבירות לפי סעיפים 332(2), 413ב(ב) ו-407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על המבקש נגזרו ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר, 12 חודשי מאסר על תנאי במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה מסוג פשע. כן נקבע שהמבקש לא יוכל לקבל רישיון נהיגה במשך שש שנים מיום שחרורו מהכלא.

2.העובדות המפורטות בכתב האישום הנן חמורות. המבקש גנב רכב השייך למשטרת ישראל ובעת שנהג ברכב הגנוב, ללא רישיון, התקרבו שוטרים לרכב והורו לו לעצור. הנאשם פתח בנסיעה פרועה ומהירה והתפתח מרדף כאשר ניידת המשטרה דולקת אחריו. המבקש נסע תוך עקיפת רכב הנוסע בכיוון נסיעתו וחצה קו הפרדה רצוף כשהוא שועט היישר לעבר חזית הרכב שהגיע מולו. נהג הרכב שנסע ממול בלם וסטה מנתיב נסיעתו ובכך נמנעה התנגשות. הנאשם המשיך בנהיגתו הפרועה, כאשר מולו כלי רכב ורק בדרך נס לא אירעה תאונה חזיתית. כאשר הגיע לגשר מעל נחל חברון, עקף כלי רכב שנסע בכיוון נסיעתו, למרות הימצאותם של כלי רכב שנסעו מולו. גם כאן, בדרך נס, נמנעה תאונה. המרדף הסתיים לאחר שהמבקש נטש את הרכב בתוך אסם, כשהוא מסתתר בתוך חבית ושם נתפס.

3.בגזר דינו, פירט בית המשפט בהרחבה את עובדות כתב האישום, בהן הודה המבקש, בהדגישו:

"מדובר בתופעה קשה וחמורה, כבישי הנגב, לצערי, זו התחושה, הפכו לבלתי בטוחים. המרדפים המתוארים בפסקי הדין הנ"ל או בסקירה אינם עוד מקרה בודד שרק קוראים עליו בעיתון, אלא לצערנו המציאות "הטלויזיונית" מתרחשת, לעיתים, ממש לנגד עינינו...מדובר בתופעה קשה של זילזול בחוק, של זילזול בלובשי מדים האמורים לאכוף את החוק והדברים מגיעים לידי כך שנאשמים צעירים דוגמת הנאשם שבפני, אף יוזמים מרדף פרוע תוך התגרות במשטרה ותוך הנחה שלא יתפסו כשהם "מצפצפים", ממש, על מה שעלול לקרות כתוצאה מנהיגה פרועה זו בכבישי הנגב".

בא כוח המבקש טוען בפניי, כי בית המשפט החמיר בעונשו של המערער ששהה בתנאי מעצר בית כ – 14 חודשים ובתקופה זו לא נפתחו נגדו תיקים. אין לחובתו עבר פלילי מכביד, הוא הבין את חומרת מעשיו ולמד את לקחו. מדובר בבחור כבן 24 שנים, אשר בכוונתו להינשא. העונש שהוטל עליו הנו חריג בחומרתו ולאור נסיבותיו האישיות והוא מאמין שסיכויי הערעור שהגיש טובים. בא כוח המבקש הציג מספר החלטות בהן נקבעה תקופת המאסר נמוכה מזו שהוטלה על המבקש, אולם היו בין אלו גם מקרים בהם הופעל מאסר על תנאי.

לטענת באת כוח המדינה, סיכויי הערעור קלושים ומכל מקום אינם מצדיקים עיכוב ריצוי עונש המאסר. היא מפנה לעניין זה לע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלמאן אבולקיעאן (לא פורסמה, ניתנה ביום 11.11.2004)). לטענתה, נסיבות המקרה שבפנינו דמות למקרה זה, בו החמיר בית משפט זה בעונשו של המערער והעמיד את עונשו על ארבע שנות מאסר בפועל. הסנגור, לעומת זאת, ביקש להבחין בין המקרים בשל עברו הפלילי המכביד של המערער דשם, עבר הכולל 36 הרשעות בעבירות תעבורה.

4.המבקש הורשע על פי הודאתו. משהורשע, אין עומדת לו יותר חזקת החפות שעמדה לו כל עוד התנהל הפלילי נגדו. משנגזר דינו, הכלל הוא שעונשו של אדם יבוצע מייד ואילו החריג לכלל הוא עיכוב ביצוע העונש. ביצוע מיידי של עונש המאסר נשען על אינטרסים ציבוריים, ביניהם אכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי והתכלית שבהרחקת עבריינים מסוכנים מהציבור (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזרן , פ"ד מא(2) 808). אמות המידה הנוגעות לעיכוב ביצוע עונש המאסר נקבעו בעניין שוורץ (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 265). אני סבורה כי לנוכח אלו דין הבקשה להידחות. נסיבותיו האישיות של המבקש אינן כאלו המצדיקות עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לסיום הליך הערעור. בתסקיר שירות המבחן, שהתייחס בהרחבה לנסיבותיו האישיות מצוין, כי המבקש מכחיש את ביצוע העבירות ומתקשה לקחת אחריות על התנהגותו. לדבריו, נהג באופן סביר ונראה כי אינו מבין את המשמעות של סיכון חיי אדם. על המבקש נגזרו ארבע שנות מאסר, תוך שבית המשפט נתן דעתו לחומרת המעשים ולתופעות הקשות של נהיגה פרועה במרדפים בכבישי הנגב שהפכו ל"מכת האזור".

מבלי לקבוע דבר לגופם של דברים, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ובודאי לא במידה המצדיקה את עיכוב הביצוע. אין זו הסתבכותו הראשונה של המבקש בפלילים וזהו שיקול מהותי נוסף המצטרף למכלול השיקולים כנגד עיכוב ביצוע המאסר.

אשר על כן, הבקשה נדחית.