ע"פ 5432/07 אחמד סרסור נ. מדינת ישראל

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט קרא) מיום 31.5.07 בת"פ 40240/06, בגדרו הושתו על המבקש שמונה עשר חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר) ומאסר על תנאי.

ב.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית, בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, סיוע לאחר מעשה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כתב האישום הוגש כנגד המבקש ואדם נוסף, חנינה סעד. המבקש הורשע על כי לאחר שסעד ביצע שורת עבירות הכוללת שוד רכב ונסיון חטיפה. סייע לו במנוסתו מכוחות הבטחון, תוך שהוא נוהג ברכב לפני הרכב השדוד שבו נהג סעד, במהירות גבוהה ובנהיגה פרועה תוך מעבר מנתיב לנתיב, חציית צמתים בעת שהרמזור מורה על עצירה, אי-ציות להוראות השוטרים שהורו להם לעצור, וכנובע מכך – סיכון חיי הנוהגים האחרים בכביש. סעד הואשם, מלבד השוד, גם בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, שהיה בלתי חוקית, זיוף מסמך, ועוד.

ג.

(1) המבקש הודה כאמור בעובדות שבכתב האישום, אך מחלוקת התגלעה בינו לבין המשיבה לגבי הרשעתו, על סמך העובדות הללו, בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. המבקש טען כי העובדות מגבשות לכל היותר עבירה של נהיגה בדרך ציבורית בדרך נמהרת או רשלנית, והרשעתו בעבירה הראשונה תחת האחרונה יוצרת תחושת הפליה באכיפה לעומת נהגים אחרים, ועומדת לו הגנה מן הצדק. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 25.4.07, דחה את טענותיו של המבקש.

(2) בגזר הדין, שניתן ביום 31.5.07, הושתו על המבקש עונש מאסר בן שמונה-עשר חודשים לריצוי בפועל (בניכוי כשישה שבועות חלף תקופת המעצר), שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן פסילת רישיון נהיגה לחמש שנים. בית המשפט התחשב במתן גזר הדין במעשיו החמורים של המבקש ובמדיניות הענישה המחמירה שהותוותה בגינם של מעשים כגון אלה, ומנגד בגילו הצעיר, בעברו הנקי, בתסקיר החיובי שהוגש בעניינו ושהמליץ על צו פיקוח, בהודאתו ובגילוי החרטה וכן בנסיבות ביצוע העבירה. בית המשפט קמא עיכב את ביצוע עונשו של המבקש עד ליום 24.6.07, בתנאי ערבות וצו עיכוב יציאה מן הארץ.

ד.

המבקש עירער על גזר הדין ועל החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.4.07, והגיש, בד בבד, את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצועו של העונש. בבקשה נטען, כי סיכויי הצלחת הערעור גבוהים, וכן כי תקופת המעצר קצרה יחסית, ובלא עיכוב ביצוע עלול המבקש לרצות את עונשו בטרם יישמע ערעורו. עוד נטען כי יש לזקוף לזכות המבקש את התנהגותו במהלך ניהול המשפט בערכאה קמא ואת עברו הנקי.

ה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויי ערעורו של המבקש על ההרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם קלושים (בקשר לכך היא מפנה לע"פ 217/04 אלקורעאן נ'

מדינת ישראל (לא פורסם)), כמו גם סיכויי ערעורו על עונשו.

ו.

(1) בדיון הפנה בא כוח המבקש לכך, שבדיון בעיכוב הביצוע בבית המשפט קמא ציין בא כוח המדינה כי הסכמתו ניתנת לשלושה שבועות "שאז תתקבל החלטה להגיש ערעור, בית המשפט העליון ימשיך ויעכב את ביצוע העונש". עוד טען, כי כיוון שחודש ומחצה של מעצר נוכה מן העונש, המדובר במאסר של 16.5 חודש, ועל כן – בהתחשב באפשרות השליש – יתכן כי לא תמוצה זכותו לערעור. עוד טען כי העורר לא הפר את מעצר הבית המוחלט שהוא נתון בו מכבר, וגם הופיע לכל דיון ושמר על הכללים.

(2) באת כוח המדינה סברה כי מאסר של פחות משנה יש לראות כקצר, העשוי להצדיק עיכוב, מה שאין כן כאן.

ז.

(1) לאחר העיון החלטתי להיעתר לבקשה. אף שסבורני כי המשוכה שעל המבקש לעבור בערעור גבוהה, וסיכויי הערעור אינם מזהירים, ועל פי הפסיקה בכגון דא לא החמיר בית המשפט קמא עם העורר. פרק הזמן שעליו לרצות קרוב לאלה שבהם ניתן לא אחת עיכוב ביצוע. אמנם, חזקת החפות כבר אינה עומדת לו, אך לא נסתרה הטענה כי לא הפר את תנאי הערובה, לרבות מעצר בית מלא.

(2) הביצוע יעוכב איפוא עד לפסק הדין בערעור. עם זאת, כיוון שהאינטרס הציבורי הוא כי עונש ירוצה בהקדם ככל הניתן, אבקש מן היומן לקבוע את מועד הדיון בגדרי האפשרויות בתוך ארבעה חודשים. עד אז יחולו תנאי השחרור בערובה שהיו עד כה, והמבקש מוזהר להקפיד על קיומם.