ע"פ 5605/96 אלכסנדר לב נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5605/96

בפני: כבוד השופט א' מצא

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופט י' טירקל

המערער : אלכסנדר לב

נ ג ד

המשיב ה : מדינת ישראל

תאריך הישיבה:

כ"ח באלול התשנ"ז ( 30.09.97 )

בשם

המערער : עו"ד מחמוד עואודה

בשם

המשיב : עו"ד יהושע למברגר

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא:

המערער הורשע בעבירת אינוס, בניגוד לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. נגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה בדין, ולחלופין - כנגד חומרת עונש המאסר הממשי.

2.המתלוננת היא נערה שבשל ליקוי אורגני (נזק מוחי), שהוגדר "קל" או "מיזערי", סובלת מאי-שקט, הפרעות בריכוז וקשיי הסתגלות למסגרות חברתיות. עקב מצבה נזקקת המתלוננת לטיפול משולב של שיחות ותרופות ולהשגחה מיוחדת. לפנים אושפזה, במשך כשנה וחצי, בבית החולים "שלוותה". בהעדר מימצאים פסיכוטיים הועברה, בראשית אוקטובר 1993, למחלקת יום לנוער בבית החולים בטירת הכרמל. בעקבות המעשה נשוא האישום הותאמה לה מסגרת פנימייתית והחל מחודש ינואר 1995 היא מאושפזת במוסד לשיקום ילדים ונוער.

3.המעשה נשוא האישום התרחש, במועד בלתי ידוע, באביב 1994. המערער הוא בעל מספרה בחדרה. המתלוננת, שביום המעשה טרם מלאו לה שמונה-עשרה, נכנסה למספרה של המערער וביקשה להסתפר. לדבריה, היתה זו הפעם הראשונה והיחידה בה ביקרה במספרה זו; ובעת ביקורה שם - כך גירסת המתלוננת - בעל אותה המערער שלא בהסכמתה. בעקבות המעשה לא התלוננה בפני איש. את הקורות אותה שחה המתלוננת לראשונה ביום 7/6/94, למטפלת בה בבית החולים, תוך שהיא מציינת כי המעשה התרחש כחודשיים קודם לכן ומזהירה את המטפלת שלא להביא את הדבר לידיעת הוריה. המטפלת עירבה בדבר את העובדת הסוציאלית. השתיים ניסו לשכנע את המתלוננת לפנות למשטרה ולהתלונן על המערער, אך המתלוננת סירבה.

ביום 14/7/94 הזדמנה המתלוננת, בחברת דודתה, לסביבת המספרה של המערער. המתלוננת גילתה רתיעה מלעבור במקום, ומשנשאלה על-ידי הדודה לפשר הפחד שתקף אותה, השיבה המתלוננת כי היא פוחדת מן המערער אשר אנס אותה. ביוזמת בני-משפחתה והגורמים הטיפוליים בטירת הכרמל מסרה המתלוננת תלונה על המעשה למשטרה. בכך נפתחה החקירה שהובילה להאשמתו של המערער.

4.בעדותה סיפרה המתלוננת כי בבואה למספרה טיפל המערער בלקוחה אחרת, ולפיכך המתינה לתורה. משהתפנה המערער, ובמספרה נותרו רק הוא והיא, נעל המערער את דלת המספרה מבפנים, וביקש ממנה להיכנס לחדר אחורי במספרה. בחדר זה, שוילון מפריד בינו לבין המספרה, ניצבה ספה. המערער אמר לה לשכב על גבה כי בכוונתו לעשות לה דבר שתיהנה ממנו. היא אמרה שברצונה להסתפר וללכת, אך המערער השכיבה על הספה, הפשיט מעליה את מכנסיה ותחתוניה, החדיר את אצבעו לאיבר מינה ואחר-כך נשכב עליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. היא צעקה ודרשה ממנו להניח לה, אך הוא המשיך בשלו עד שהגיע לפורקנו מחוץ לאיבר מינה. אחרי שהתלבשה רצתה לילך לדרכה, אך המערער הושיבה על כיסא וסיפר אותה בעל-כורחה. למרות מה שעולל לה שילמה לו עשרה שקלים והלכה.

המערער הכחיש מכול וכול את גירסת המתלוננת וטען כי המעשה שייחסה לו אינו אלא עלילת שווא. לדבריו, נהגה המתלוננת לבקר במספרה שלו לעתים קרובות. במועד ביקורה האחרון, שבעקבותיו התלוננה עליו, ביקשה להסתפר. בעת שסיפר אותה היו במספרה לקוחות נוספות. הוא לא נעל את דלת המספרה, לא הכניס את המתלוננת לחדר האחורי, לא עשה בה (או עימה) כל מעשה מיני ולא פגע בה לרעה בשום צורה שהיא. המערער הוסיף, כי לאחר שסיפר את המתלוננת הוברר שאין בידה כסף לתשלום שכרו. הוא כעס עליה על כך והיא אמרה שתשוב אליו כדי לשלם, באותו היום אחר הצהריים או למחרת בבוקר. אך היא הלכה ולא שבה, ובמשך שבועות אחדים לא ראה אותה ולא שמע ממנה. יום אחד ראה את המתלוננת בחברת דודתה כשהשתיים עברו ליד המספרה שלו. הוא סימן למתלוננת, בתנועת יד, לבוא למספרה, כי רצה לדרוש ממנה לשלם לו את חובה, אך המתלוננת התעלמה ממנו והמשיכה בדרכה. אחרי ימים ספורים הוברר לו כי התלוננה עליו. לא היה לו הסבר למניעיה להעליל עליו עלילת שווא כה חמורה; וכל שנכון היה לשער הוא, שבדרך זו ביקשה להיפטר מחובתה לשלם לו את שכר התספורת.

5.בית המשפט קמא האמין לגירסת המתלוננת ולא האמין להכחשת המערער. ובהסתמך על עדות המתלוננת, שנמצאו לה חיזוקים נסיבתיים, קבע בית המשפט, כי המערער אכן אנס את המתלוננת כמתואר על-ידה. יצוין כי בכתב האישום נטען, כי המערער ביצע את עבירתו במתלוננת "בהיותה במצב המונע ממנה התנגדות", ועל כך הואשם באינוס בנסיבות האמורות בסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין. אך בהעדר ראיה מספקת לכך שהמתלוננת היתה חולת נפש או לוקה בשכלה, או לכך שהמערער היה מודע למיגבלותיה, החליט בית המשפט קמא לזכות את המערער מביצוע עבירה בנסיבות המתוארות בסעיף 345(א)(4) והרשיעו בעבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק בלבד.

6.בערעור על ההרשעה השיג הסניגור על צדקת הכרעתו של בית המשפט קמא. הסניגור טען, כי לנוכח סתירות שנתגלו בעדותה של המתלוננת, לא היתה העדות ראויה לאמון. כן טען, כי בהתחשב במיגבלותיה (השכלית והנפשית) של המתלוננת, כמתואר בחוות הדעת שניתנה לגביה עם הזמנתה למתן עדות, בפברואר 1996, לא היה זה מן המידה להסתפק בעדותה כבסיס להרשעת המערער.

טענות אלו אין בידי לקבל. מהכרעת הדין נובע, כי בית המשפט היה ער לכך שבעדות המתלוננת נתגלו גם סתירות, אך ההתרשמות שהפיק השופט מעדותה היתה כי היא דוברת אמת ואף אינה מפריזה בתיאור מעשיו של המערער. המוגבלות ממנה סובלת המתלוננת לא עוררה כל חשש ביחס לאפשרות לסמוך על דבריה; שכן, מן ההערכות המקצועיות של המטפלות במתלוננת עלה, כי המתלוננת מוכרת כנערה אמינה, שאינה משקרת ואינה בודה דברים. אני סבור, כי בנסיבות העניין רשאי היה השופט להביא גם הערכה זו בגדר שיקוליו. בשללו את האפשרות שהמתלוננת בדתה את המעשה מלבה הזכיר בית המשפט, כי המתלוננת כלל לא יזמה הגשת תלונה על המערער וכי דבר הקורות אותה במספרה נתגלה באקראי. לא זו אף זו: חיזוק מהותי לגירסת המתלוננת נמצא לבית המשפט בעובדה, שבשלב החקירה ידעה המתלוננת לספר אודות החדר האחורי שבמספרה ואף היטיבה לתאר את ריהוטו ותכולתו של חדר זה. לנוכח גירסתה (שנמצאה לה תמיכה בעדות אימה), כי עד ליום המקרה נזקקה לשירותיה של מספרה אחרת, הרי שעצם ידיעת העובדות הללו - שלא יכלה להתיישב עם גירסת המערער - תמכה באמיתות גירסתה של המתלוננת. בית המשפט עמד על כך, שלמערער "היה חשוב להדגיש כי המתלוננת היתה לקוחה שלו, שביקרה במספרה פעמים מספר, משום שאחרת אין הסבר לכך הכיצד היא ידעה שיש לו חדר אחורי במספרה ומה יש בו בחדר האחורי". אך עדותו של המערער, ועדותו של עד-הגנה מטעמו, כי המתלוננת ביקרה במספרה בהזדמנויות קודמות, נדחו על-ידי בית המשפט כבלתי מהימנות. העיון במכלול הראיות הניח את דעתי, כי בהכרעה עובדתית זו אין כל מקום להתערבותנו.

7.נמצא שדין הערעור על ההרשעה להידחות.

בקביעת עונשו של המערער הביא בית המשפט בחשבון, לצד החומרה, את מהות העבירה וכן את העובדה שלמערער יש הרשעות קודמות בעבירות מסוגים שונים, בכללן עבירות אלימות, סמים מסוכנים ועבירות רכוש. מאידך התחשב בית המשפט לקולא, בין היתר, בהתארכות המשפט וכן בעובדה שבשנים האחרונות לא נזקפו לחובת המערער הרשעות חדשות. עונש המאסר שהושת על המערער הולם את כלל הנסיבות, ועל כל פנים, אינו חמור במידה היכולה להצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

8.סיכומו של דבר הוא, כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.