ע"פ 5782/97 ביאן אסלן נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

1.המערער והמתלוננת, צעירה בת 22, נשואה ללא ילדים, עבדו בכפר-נופש בצפון הארץ. המתלוננת שימשה כחדרנית, והמערער היה קצין-בטחון. בתאריך 21.11.94 הבחינו חבריה לעבודה של המתלוננת, כי היא נסערת. לאחר שנשאלה, סיפרה המתלוננת לדוחן, אחיו של המערער, לסימה טחן, הממונה עליה (להלן: סימה), ולאלי אביבי, מנהל כפר-הנופש (להלן: המנהל), כי נאנסה על-ידי המערער. המנהל הציע למתלוננת לפנות למשטרה. המתלוננת היססה כיצד לנהוג, ואף נפגשה עם שני אחיו של המערער, שעבדו בכפר-הנופש, וכן עם סימה, בנסיון להידברות.

רק למחרת גמלה בליבה של המתלוננת ההחלטה להגיש תלונה. היא פנתה למשטרה, וסיפרה כי המערער, לאחר שהטריד אותה מינית במשך זמן-רב, בעל אותה נגד רצונה, תוך שימוש בכוח. הדבר אירע בתאריך 11.11.94, כאשר שהתה בחדר המשמש למנוחת העובדים במלון, לאחר שנעל את דלת החדר אחריו. לדבריה, איים עליה המערער, כי אם תגלה את אשר עשה לה, יספר לבעלה כי היא בוגדת בו עם איש-תחזוקה בכפר-הנופש, סיפור שלא היה לו יסוד במציאות. בשל איום זה, ובשל רגשי בושה, חששה המתלוננת לגלות את אשר אירע.

כעבור 10 ימים, בתאריך 21.11.94, נענתה המתלוננת לדרישתו הטלפונית של המערער לגשת לחדרו, בתואנה כי מבקש הוא לומר לה דבר מה, והמערער שב ובעל אותה נגד רצונה, תוך שימוש בכוח.

בחקירה המשטרתית נמצאו סימני זרעו של המערער על חולצתו ועל חולצת המתלוננת. המערער נעצר, ובהודעה שמסר בתאריך 22.11.94, הכחיש כי בעל את המתלוננת, טען כי היא דוחה אותו מבחינה מינית, וייחס את תלונתה לכך שראה אותה ואת איש-התחזוקה מקיימים יחסי-מין, ואיים עליה כי יספר על-כך לבעלה.

בתאריך 24.11.94, לאחר שהוסבר למערער כי זרעו נמצא על חולצת המתלוננת, הסביר המערער כי היא נכנסה לחדרו לאחר שניגב זרעו, אשר נפלט במעשה אונן, בחולצתו, ונראה שאז גם התלכלכה חולצתה בזרעו. גם בהודעה זו חזר המערער והכחיש כי קיים מגע מיני כלשהו עם המתלוננת.

כעבור חודשיים, בתאריך 25.1.95, שינה המערער כליל את גירסתו, ובהודעה, שנגבתה על-פי בקשתו, הודה בשתי הבעילות, אך טען כי הכל נעשה בהסכמת המתלוננת, ומתוך שיתוף-פעולה מלא מצידה.

2.המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בשני מקרי אינוס. במשפט, חזרה המתלוננת על סיפורה. סימה ודוחן אישרו, כי אכן ראו את המתלוננת נסערת ובוכייה, וכי סיפרה להם שנאנסה פעמיים בידי המערער.

המערער, מצידו, חזר על גירסתו האחרונה במשטרה. שני עדי הגנה שביקש להביא, המנהל ודורון כהן, אשר שימש קצין-בטחון בכפר-הנופש (להלן: כהן), לא נשמעו. זאת, כיוון שבית-המשפט המחוזי לא היה מוכן לדחות את הדיון, לאחר שהשניים לא הופיעו במועד, בשל מחדלים בהזמנתם.

בסיכומיו, טען בא-כוח המערער, כי לא ניתן לבסס הרשעה על עדותה של המתלוננת, בהיותה עדות יחידה. העדות לא נתמכה בסימני אלימות, למרות טענותיה של המתלוננת על שימוש בכוח. המתלוננת לא קראה לעזרה, הגם שיחסי-המין קוימו בתוך כפר-הנופש, לא סיפרה על האינוס הראשון, ואף לא היססה להיענות להזמנתו של המערער, ולהיכנס לחדרו לאחר אותו מעשה.

3.בית-המשפט המחוזי (הנשיא יהודה אברמוביץ', והשופטים גדעון גינת ומרדכי הס), נתנו אמון מלא במתלוננת, תוך התייחסות מפורטת לכל אחת מהפרכות בעדותה, עליהן הצביע הסניגור. לעדות זאת מצא בית-המשפט ראיות תומכות בעדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת, בשינויי הגירסה של המערער ובהודעתו במשטרה, לפיה איים על המתלוננת כי יספר לבעלה על קשריה לאיש-התחזוקה. לעומת-זאת, עדותו של המערער נדחתה כבלתי-מהימנה.

המערער הורשע איפוא בשני מעשי אינוס, ונגזרו עליו עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי.

4.הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש.

בערעורו חזר המערער והצביע על הפרכות בעדות המתלוננת, אותן פירט בבית-המשפט המחוזי. כן טען, כי החלטת בית-המשפט, אשר מנעה בעדו את השמעתם של שני עדי ההגנה הנזכרים לעיל, פגעה בזכותו להתגונן.

בעניין האחרון קיבלנו, בהסכמת המדינה, תצהירים שניתנו על-ידי המנהל וכהן. המנהל הצהיר, כי המתלוננת סיפרה לו על מעשה אינוס אחד בלבד (בתאריך 21.11.94), וכי הוא הציע לה לפנות למשטרה, אך היא אמרה לו כי: "סימה, ארכן ודוחן [שני אחיו של המערער] עשו שולם". כהן סיפר, כי בניסוי שערך בשנת 1996, יחד עם סניגורו של המערער, התברר כי לא ניתן לטלפן מחדרו של המערער אל החדר בו שהתה המתלוננת, לדבריה, כאשר הזמין אותה המערער לחדרו, וכן התברר כי ניתן לשמוע קריאות לעזרה מאותו חדר.

לטענת המערער, תצהירים אלה מחזקים את הספק במהימנות המתלוננת, ספק העולה מהפרכות בעדותה, אותן פירט.

טענות אלה אינן יכולות להתקבל.

5.עדותו של המנהל מתיישבת היטב עם הראיות שהיו בפני בית-המשפט המחוזי, בדבר היסוסה של המתלוננת להגיש תלונה למשטרה. מהימנותה אינה נשללת בשל העובדה שהיא סיפרה למנהל אך על מעשה האינוס שנעשה בה זה מקרוב. מה גם, שבאותו יום עצמו, סיפרה לאנשים אחרים, לרבות דוחן, אחיו של המערער, כי נאנסה על-ידו פעמיים. על-כל-פנים, בית-המשפט המחוזי היה מודע לדברים שסיפרה המתלוננת למנהל, מתוך ראיות אחרות שהונחו בפניו.

אף עדותו של כהן אינה מועילה למערער. שכן, המערער עצמו הודה שהזמין את המתלוננת לחדרו בשיחה טלפונית, והמתלוננת העידה בפני בית-המשפט כי לא צעקה, ולא קראה לעזרה.

חוזרת אפוא השאלה למקומה. האם נמצא בפרכות עליהן הצביע הסניגור עילה להתערבותנו בממצאי המהימנות שקבע בית-המשפט המחוזי.

6.ככלל, ערכאת ערעור תהפוך ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה, על-יסוד התרשמותה ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניה, רק כאשר הגירסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה, אינה מתקבלת על הדעת.

במקרה שלפנינו, אין בכבישת עדות המתלוננת בדבר האינוס הראשון, בהימנעותה מקריאה לעזרה, בהיעדר סימני אלימות ובפרכות הנוספות עליהן הצביע המערער, כדי לפגוע באמון שרכש לה בית-המשפט המחוזי. כבישת עדות הינה אופיינית לקורבנות עבירות מין, וכך גם הימנעות מקריאה לעזרה בשל רגשות פחד ובושה.

עדות המתלוננת אף אינה עומדת לבדה. היא נתמכת במצבה הנפשי הקשה לאחר האינוס השני, בהודאת המערער בהודעתו במשטרה, לפיה איים עליה, וכן בשינוי גרסתו פעמים מספר, בהתאם לממצאי החקירה המשטרתית.

הרשעתו של המערער היא איפוא כדין.

7.אשר לגזר-הדין. המערער הוא בן 27, עברו נקי, וכל חייו חי כאזרח הגון, לוחם בצה"ל ואיש עבודה. אך העבירות שביצע המערער חמורות מאוד בנסיבותיהן, ולמרבה הצער, התרבו מעשים מעין אלו לאחרונה. העונש שהוטל על המערער אינו קל, אך גזר-הדין הולם את הפשעים שביצע.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.