ע"פ 5924/06 אמיר ברהום נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בעבירת גניבה לפי סעיף 383 לחוק העונשין ובעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על המבקש נגזרו העונשים הבאים: 48 חודשי מאסר בפועל; 36 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירות אלימות או רכוש; פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת וקנס כספי בסך 1,000 ש"ח.

על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה. כן, הגיש הוא בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצויים עד למתן פסק-הדין בערעור, היא הבקשה שבפניי.

בבקשה נטען, כי המבקש מצוי מזה כעשרה חודשים במאסר ועל כן אין ביכולתו לשלם את הקנס והפיצוי שהוטלו עליו. עוד ציין המבקש, כי מצבה הכלכלי של משפחתו אינו שפיר ולכן אין הם יכולים לסייע לו.

מנגד, המשיבה סבורה כי אין מקום לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי והקנס. זאת, בטענה כי תשלומים אלו אינם עשויים לגרום למבקש נזק בלתי הפיך וכי ממילא לא הוכח שמצבו הכלכלי מצדיק את עיכוב ביצוע העונש.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה להידחות.

החיוב בפיצוי מכוח סעיף 77(א), על אף היותו חלק מגזר-דין פלילי, הינו בעל סממנים אזרחיים מובהקים (ראו דעת הרוב ברע"פ 2976/01 אסף נ' מ"י , פ"ד נו(3) 418). לאור האמור הוחלט כי עיכוב ביצוע של תשלום הפיצוי ייעשה על-פי המבחנים המקובלים במשפט האזרחי, קרי כאשר מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקש (ראו למשל ע"א 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). היות ומדובר בחיוב כספי, הנזק שייגרם למבקש מתשלום הפיצויים אינו נזק בלתי הפיך ולכן מאזן הנוחות אינו נוטה בבירור לטובתו. טענתו של המבקש לפיה הינו חסר כל אין די בה כדי להצדיק את עיכוב הביצוע (ראו ע"א 2589/05 הנ"ל). מה גם שהמבקש לא השכיל לתמוך טענה זו בראיות מתאימות.

ככל שהדברים נוגעים לקנס שהוטל על המבקש, הרי שמדובר בסכום נמוך יחסית של 1,000 ש"ח, שאיני רואה מקום לעכב ביצועו.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.