ע"פ 5925/10 עומר מקין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי בתאריך 7.6.08, בשעה 19:00 לערך, נהג המערער ברכב ועמו נסע שאדי סעיד (להלן: המנוח) ושלושה נוסעים נוספים. אותה שעה היה נתון המערער תחת השפעתו של משקה משכר, ובמצב שמנע ממנו את השליטה ברכב. יתרה מכך, הצמיג האחורי-ימני של אותו רכב היה פגום, דבר שגרם לירידה בלחץ האוויר, והיה עלול לגרום לסטיית הרכב מנתיבו. בעת שהגיע לעקומה חדה שמאלה, איבד המערער את השליטה על רכבו, ופגע ברכב שבא מהכיוון הנגדי ובו היו שני נוסעים. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של המנוח, ויתר הנוסעים נפצעו קשה ונזקקו לאשפוז וטיפול רפואי ממושך. כמו כן, ניזוקו שני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה.

המערער הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי במספר עבירות – גרם מוות ברשלנות, מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי דרך, נהיגה ברכב פגום שמצבו עלול לגרום לאובדן השליטה בו, גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות וסטייה מנתיב תעבורה. מכח הסכם הטיעון עתרה המשיבה לדון את המערער ל-28 חודשי מאסר, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון בסוגיה זו כהבנתה. בסופו של יום דן בית המשפט המחוזי את המערער ל-24 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 7 שנים שתחילתן ביום שחרורו מן הכלא, וקנס בסך 10,000 ש"ח.

המערער מבקש כי נקל בעונשו ולהלן נימוקיו: עונש המאסר הכולל אותו גזר בית המשפט המחוזי עולה על העונש המרבי שנקצב לצידן של כל אחת מן העבירות שלפי סעיף 304 וסעיף 338(1) לחוק העונשין; בית המשפט חרג מהעונש המוסכם מבלי לנמק מדוע נהג כך; לא ניתן משקל למצב בריאותו של המערער ולעובדה שהתאונה נגרמה בעטיו של פגם בגלגל; תקופת הפסילה הנה ממושכת יתר על המידה, ולמצער, היה נכון לנכות ממנה את ימי הפסילה המנהלית; המערער יתקשה לעמוד בתשלום הקנס שהושת עליו. כמו כן, מלין המערער על אורכו של המאסר המותנה והיקפו.

אין בידינו להיעתר לערעור למעט תיקונים שיובהרו בהמשך. המערער חטא בנהיגה רשלנית שתוצאותיה היו קשות – אדם אחד מצא את מותו בעוד שהנוסעים האחרים נפצעו קשה. תוצאה חמורה זו היה ניתן למנוע בנקל, לו רק הקפיד המערער לקיים את חובותיו כנהג. גם בטענה לפיה חרג בית המשפט מסמכותו, לא מצאנו ממש, הואיל והמערער הורשע במספר עבירות שהעונש המצטבר אותו ניתן היה לגזור בגינן, עולה לאין שיעור על העונש שנגזר בפועל. גם הטענה בדבר חריגה מהסכם הטיעון אינה מובנת, שהרי נהיר לכל כי תקופת המאסר לה היתה רשאית המשיבה לעתור כוונה לתקופת כליאה של ממש. עם זאת, סברנו כי תקופת המאסר על-תנאי הנה ממושכת מדי, הואיל והיא עלולה להעמיד ערכאה אחרת שעלולה להידרש לדון בעניינו של המערער בעתיד, בפני משוכה גבוהה שתכביד על מלאכתה. לפיכך, אנו מורים כי תקופת המאסר על-תנאי תעמוד על 12 חודשים, והמערער ישא בה אם יעבור, בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, עבירה של גרימת מוות ברשלנות או נהיגה בשכרות. אנו מוסיפים ומורים כי מתקופת הפסילה שהושתה על המערער ינוכו תקופת הפסילה המנהלית ותקופת הפסילה עד תום ההליכים, ובסך הכל שנה ושלושה חודשים. לא ראינו מקום לשנות מיתר רכיביו של העונש, ואלה יעמדו בעינם.

בכפוף לתיקונים האמורים, הערעור נדחה.